חופש גדול

Share this on WhatsAppלחופש של ילדותי יש ריח של רוח קיץ חמה בעצי אקליפטוס. רוח ששורפת עיניים אדומות מכלור של בריכה, ומכה באף צרוב משעות רבות מידי של שמש. לחופש הזה יש צליל של פעמוני אופנים על שבילים מבטון. וצהלות של ילדים בגן שעשועים שמתקניו עשויים מברזל. זה חופש של פרפרים בבטן מרגע הקפיצה במקפצה הגבוהה, הנחיתה לתוך המים העמוקים ועד הנשימה הראשונה של האוויר. פרפרים של הצלחה. בכל שנה בחופש הגדול, היתה אימי אורזת את ארבעתינו, כמה תיקים של בגדים ואוכל, ועולה איתנו אל האוטובוס שמוביל אל הקיבוץ של הדודים של אבא, ליד הכינרת. השבוע הזה היה שיאו של החופש הגדול והתמצית של תחושתי כילדה חופשיה. הדוד הצחקן היה מחכה בחולצה שכפתוריה פתוחים, מקבל אותנו בכניסה בצהלות שמחה ובקולו הרועם קורא […]

לבחור באושר

Share this on WhatsAppאחרי שדודה שלי התגרשה, היא התגוררה עם שתי בנותיה בדירת שנייים וחצי חדרים בקומה אחרונה של בניין ישן ללא מעלית. בכל שנה, הגג שלה היה דולף ויוצר ציורים מהוהים על התקרה. שתי בנותיה היו בנות גילי וביליתי בדירתן ימים רבים בחופשות ובשבתות. בתור ילדה לא ראיתי את הרטיבות, את קוטן הדירה או את הכתמים על התקרה. כל מה שחשתי בדירה ההיא בקומה האחרונה הוא שמחת חיים, חום, צחוק ואושר גדול. המטבח של דודתי האהובה תמיד הדיף ריחות טובים של בישולים. במטבח הצר, היא היתה מגישה לי עוגת גבינה מנחמת בעודה מלטפת את ראשי, צובטת אותי צביטה הגונה ומרעיפה אהבה עלי ועל כל מי שסבב אותה. כשסיפרתי על הגירושין שלי לחברים ומכרים, לא היה אחד שהאמין. אם לכם זה […]

תן לי מנגינה שתעלה אלי הביתה

Share this on WhatsAppעמדתי שם בין המוני האנשים, בהופעה החיה הזו לפני שנתיים. הרגשתי את האורות זוהרים ומאירים אותי. האנרגיה של הקהל שלחה אדוות של חום במועדון. הרגשתי בכל הגוף את רעם התופים. העוצמה של הגיטרה. הרטט של גלי הבס. והקול שלו שהתמזג עם הדמעות שלי. שרתי בקול צרוד יחד איתו. רקדתי בדמעות. התמסרתי לצלילים. קפצתי. התרגשתי. ופתאום… הבנתי את השיר. ספגתי את המילים, שקיבלו משמעות חדשה באותו הרגע ממש. הלב שלי נכנס לתוך השיר והשיר נכנס לי לתוך הלב ופשוט קיבל חיים. כאילו לפתע, נולד מחדש. מאז, אפשר לומר שדי התמכרתי. הייתי בשנתיים שחלפו בעשרות הופעות חיות. עם חברים. עם הילדים. ואפילו לבד (צורחת בהנאה את כל המילים מול רמקולי הענק). ההתמכרות הזו למוזיקה החיה. למועדון. להופעות. לשיר שנולד ומקבל חיים חדשים, גדולה ממני. […]

החיים הם שיר

Share this on WhatsAppארוחת שישי בבית הורי היתה דבר מקודש. אנחנו לא דתיים ומעולם לא עשינו קידוש בבית, אבל ההתכנסות של כל בני המשפחה בליל שישי היתה אחד הדברים החשובים ביותר להורי (ותכל’ס אני די מודה להם על כך…). את הארוחה תמיד ליווה טקס משלו. בזמן הכנת ארוחת הערב, אבא שלי היה פותח רשת גימל ותוך כדי הבישולים לארוחה, שומע שירי ארץ ישראל היפה. שעתייים של שירים מעוררי זיכרונות וריחות מעוררי תיאבון עד שהיינו מתיישבים לאכול. ובארוחת הערב הרדיו היה ממשיך להתנגן לו ברקע וכילדים עם השנים, למדנו להכיר את השירים, את המילים, את המבצעים. אנחנו ארבעה אחים עם אהבה גדולה למוזיקה. אחות אחת שיודעת לזהות כל שיר עוד בתו הראשון שלו, אח שיודע לומר בדיוק באיזה שנה יצא התקליט […]

עוד שנה. עוד צפירה.

Share this on WhatsAppהוא היה בן ארבע כשהודיעו לו שאבא שלו נהרג. בקושי למד לרכב על אופנים. אמא שלו הרימה אותו על היד עם המספר והעיניים האדומות שלה סיפרו לו בלי מילים, שהחיים שלו מתחילים עכשיו. יחד נדדו במשך שנתיים. הדרימו עד באר שבע. המשיכו לכפר סבא. ישנו אצל חברים. הוא נשאר ימים ארוכים אצל הסבתא ביפו וחיכה לה. אישה אחת צנומה ויפה שהזדקנה ברגע. שחשבה שמלחמת ההישרדות שלה הסתיימה רחוק באושוויץ. אבל בעצם רק התחילה.וילד אחד קטן ושקט. עם חיוך שובב. כשהגיעו לאזור היא מצאה אהבה. הוא היה גבוה ובודד והיה בטוח שהיא בת גילו מרוב שנראתה תשושה. לא ידע שהיא צעירה כל כך. האובדן ביגר אותה. וגם את הילד שלה. ילד מופנם שגדל עם אבא חדש. במקום האבא […]

מכבסת את הכביסה המלוכלכת בחוץ…

Share this on WhatsAppאני שונאת לעשות כביסה. ממש ממש שונאת. (וזה די מפתיע בהתחשב בעובדה שבגדים אני ממש אוהבת…) תהרגו אותי אבל אני לא מבינה אנשים שפותחים את החלון ביום שמש חורפי ואומרים לעצמם – זה יום לכביסה! אני רק רואה קרן שמש אחת, ומייד מחשבת איך את כל הפגישות שלי היום אני עושה בחוץ עם משקפי שמש. והכביסה? תחכה למייבש… אני מגדלת בבית שלושה זאטוטים עם בגדים במגוון גדלים וצבעים, עם יכולת מרשימה ללכלך בגדים, ועם צורך יצירתי במיוחד לבנות הר אוורסט מערימות סל הכביסה שלנו. כן, כן, אותו סל כביסה שכבר שנים לא נראתה קרקעיתו בבית. כל תהליך הכביסה אצלי בבית עובד לפי פרמטר אחד בלבד – אז מה בעצם דחוף למחר? אם נגמרו התחתונים, או אין יותר […]

אלבום התמונות של הלב

Share this on WhatsAppהזכרונות הכי משמעותיים עבורי כילדה, נחרתו לי בזיכרון בזכות התמונות באלבום הצהוב, שדפיו כבר בלויים והתמונות מזמן נפרדו ביאוש מהדפים. בדפדוף באלבום הישן אני נזכרת בספה האדומה בסלון (מה? פעם קורדרוי היה הולך אש לספות!), את החיוך המאולץ שעשיתי למצלמה כשאמא הביאה את אחותי התינוקת מבית החולים או את הבית שגרנו בו כשהייתי בת שנה. וזה לא שאני באמת זוכרת… אבל התמונות הופכות את הכל למוחשי יותר ויוצרות תמונה שלמה של זיכרון. בזכות האלבום הזה כל הזכרונות שלי נשארים לי בראש כאילו קרו אתמול ולא בורחים לי. את המסלול שעברנו במסע של מלכת המדבר תיעדנו באלפי תמונות. הפיליפינים כל כך יפה שאי אפשר להפסיק לצלם. כל חתיכת נוף קיבלה טיפול של דוגמנית על. כל טרסת אורז נראית […]

רגל על הגז ורגל על הברקס…

Share this on WhatsAppמי היה מעלה על דעתו שבתוך סובארו הפשע הצהובה עם אורגן האורות הצבעוני מאחור, יושב דווקא סבא שלי, יקה בן שמונים, ושומע בפול ווליום קול המוזיקה. אורגן האורות הצבעוני היה דולק באופן קבוע כי לסבא שלי היתה דרך משלו לנהוג – רגל אחת על הברקס ורגל אחת על הגז. בכל פעם ששם גז כדי להאיץ, רגלו השנייה היתה נוחתת בכבדות על דוושת הברקס, מאיטה אותו ומפעילה את אורגן האורות הצבעוני מאחור. רגע… לאט לאט… מה יש למהר? ולי הרי קשה עם לאט. זה תמיד נראה לי לא הקצב הנכון. לאט זה פשוט איטי מידי בשבילי. מאז שאני מכירה את עצמי הכל היה אצלי בקצב מהיר. עבדתי מגיל צעיר. התחתנתי בגיל מוקדם. התקדמתי בקריירה מהר מהר. עשיתי שלושה […]