עברנו לבית קרקע עם חצר ענקית של פעם, מלאת עצי פרי, ועליה בית ישן עם קירות שמספרים סיפור.
אולי בגלל שבעצמי גדלתי בבית כזה, יש לי רגש עמוק ונוסטלגי לבתים של פעם. אני אוהבת את הבנייה הישנה, את משקופי הדלתות מעץ, החלונות הגדולים, את מרפסת הכניסה שטופת השמש, שנועדה לכוס הקפה של אחר הצהרים.
אני אוהבת שקורות העץ בתקרה לא ישרים, שהתכנון קצת חסר הגיון, שיש חספוס, קצת עוקם, איזה חוסר שלמות.
ומרגישה הכי בבית, במקום שיש לו היסטוריה משפחתית. לחיות בבית שיצר כל כך הרבה זכרונות לאנשים, נותן לי תחושה של ביטחון.

הבית החדש נמצא מספר בתים מהבית בו גרנו. והמובילים שהגיעו השבוע, השאירו את המשאית מיותמת בחניה והחליטו שזה מספיק קרוב, בשביל להעביר את כל הבית על עגלות ברחוב.
בשלב מסוים נוצרה תהלוכת עדלאידע של חמישה בריונים, שסוחבים באמצע הרחוב את כל החפצים, שהילדים ואני אגרנו כל החיים (שבעים ארגזים, ליתר דיוק).
ובזמן שאני צופה בתהלוכת החפצים שלי, הבנתי פתאום, שאני לא באמת צוברת חפצים.
אני צוברת רגשות לחפצים.
כי לכל רהיט יש סיפור. וזיכרון. ורגש.
כי לשחרר את החפץ, זה כמו להיפרד לתמיד מהזיכרון.

אז אני והילדודס שלי, נפרדנו השבוע לשלום מכמה חפצים.
נפרדנו גם מכמה זכרונות.
כדי לפנות מקום, ליצור זכרונות חדשים.

מסקנות:
היתה לי השבוע בין כל המשימות הזדמנות לעצור לרגע ולהתבונן בעבר שלי. מרגישה שלמה כל כך, עם כל הפרקים שכתבתי.

תובנת גיל ארבעים:
הבית הוא איפה שנמצאים האנשים שאת אוהבת.
(לא איפה שנמצאים החפצים שקנית באיקאה).

מה אני לוקחת מהחוויה:
למדתי השבוע מה זה ניפל חצי צול, למה צריך סיפון שרשורי ומה עושים עם מאריך 40 לברז אחד. מה אני עושה עכשיו עם כל המידע הזה?!