אחרי חודש של ביקורים, הפתק לא יוצא ובמקומו אני מקבלת הודעה לעלות למעלה לפקידה. הפקידה מתבוננת בי בשמחה ואומרת ״מצאתי לך עבודה!״ היא מחזירה מבט אל המסך ומתבוננת בו שניות ארוכות, ואז אני שומעת את צלילי המדפסת, מוציאים לי את משרת חלומותי.
היא מגישה לי את הדף בחיוך. ״שימי לב שאת חייבת לגשת לראיון עבודה, אחרת מתבטלים לך דמי האבטלה!״
אני מסתכלת במשרת החלומות וחשכו עיני.

עובדת מעדניה בסופרמרקט????
״נראה לי שיש כאן טעות. יש לי תואר ראשון ואני אוטוטו מסיימת תואר שני. יש לי ניסיון במשרדי פרסום. מה בדיוק אני אמורה לעשות במעדניה?״ שאלתי אותה בשוק טוטאלי.
״לחתוך נקניקים״ היא ענתה.

לא עזרו לי טיעונים ושכנועים. זה היה להתראיין למשרה במעדניה או להפסיק לקבל אבטלה.
נכנסתי לאוטו עצבנית ומתוסכלת.
באותו רגע, בדמעות באוטו, החלטתי שאף אחד לא יקבע את הגורל שלי. אני לוקחת אחריות על החיים שלי. יצאתי בסערה מהאוטו, ועליתי אליה למשרד, חתמתי בהפגנתיות ויתור על דמי האבטלה ובאותו שבוע כבר פתחתי עוסק מורשה.

בעוד שבוע בדיוק, אני חוגגת 11 שנים מאותו יום שבו הוצאתי תעודת עוסק מורשה והפכתי רשמית לעצמאית. כשדיברתי עם דנית על הראיון ב פודקאסט על עקבים – פודקאסט על יזמות ואימהות, לא חשבתי שיש לי כל כך הרבה דברים לומר על עצמאות ועל האיזון העדין בין קריירה ואימהות (אבל מסתבר שרק נותנים לי מיקרופון ואני יכולה לחפור שעה שלמה ☺).
וDanit Ben David המקסימה בסקרנות, סבלנות ונעימות הובילה את הראיון הראשון שלי, כדי שנוכל יחד להעביר ידע, טיפים וקצת השראה לעצמאיות נוספות.

מסקנות:
איזה מזל שהפקידה בלשכת אבטלה גרמה לי להתעורר על החיים שלי, ולצאת לעצמאות, אחרת מה הייתי מספרת על נקניקים במשך שעה?

תובנת גיל ארבעים:
הרגע הכי מכונן בעצמאות הוא גם הרגע הכי מפחיד. זה הרגע שבו את מבינה, שהכל אפשרי ותלוי רק בך.

מה אני לוקחת מהחוויה:
תחושת הוקרה גדולה לדנית ולפרויקט החברתי שלה, על האפשרות להעביר הלאה ידע.