הזכרונות הכי משמעותיים עבורי כילדה, נחרתו לי בזיכרון בזכות התמונות באלבום הצהוב, שדפיו כבר בלויים והתמונות מזמן נפרדו ביאוש מהדפים. בדפדוף באלבום הישן אני נזכרת בספה האדומה בסלון (מה? פעם קורדרוי היה הולך אש לספות!), את החיוך המאולץ שעשיתי למצלמה כשאמא הביאה את אחותי התינוקת מבית החולים או את הבית שגרנו בו כשהייתי בת שנה. וזה לא שאני באמת זוכרת… אבל התמונות הופכות את הכל למוחשי יותר ויוצרות תמונה שלמה של זיכרון. בזכות האלבום הזה כל הזכרונות שלי נשארים לי בראש כאילו קרו אתמול ולא בורחים לי. את המסלול שעברנו במסע של מלכת המדבר תיעדנו באלפי תמונות. הפיליפינים כל כך יפה שאי אפשר להפסיק לצלם. כל חתיכת נוף קיבלה טיפול של דוגמנית על. כל טרסת אורז נראית שונה מימין ומשמאל. […]

מי היה מעלה על דעתו שבתוך סובארו הפשע הצהובה עם אורגן האורות הצבעוני מאחור, יושב דווקא סבא שלי, יקה בן שמונים, ושומע בפול ווליום קול המוזיקה. אורגן האורות הצבעוני היה דולק באופן קבוע כי לסבא שלי היתה דרך משלו לנהוג – רגל אחת על הברקס ורגל אחת על הגז. בכל פעם ששם גז כדי להאיץ, רגלו השנייה היתה נוחתת בכבדות על דוושת הברקס, מאיטה אותו ומפעילה את אורגן האורות הצבעוני מאחור. רגע… לאט לאט… מה יש למהר? ולי הרי קשה עם לאט. זה תמיד נראה לי לא הקצב הנכון. לאט זה פשוט איטי מידי בשבילי. מאז שאני מכירה את עצמי הכל היה אצלי בקצב מהיר. עבדתי מגיל צעיר. התחתנתי בגיל מוקדם. התקדמתי בקריירה מהר מהר. עשיתי שלושה ילדים ושני תארים […]