הזכרונות הכי משמעותיים עבורי כילדה, נחרתו לי בזיכרון בזכות התמונות באלבום הצהוב, שדפיו כבר בלויים והתמונות מזמן נפרדו ביאוש מהדפים.
בדפדוף באלבום הישן אני נזכרת בספה האדומה בסלון (מה? פעם קורדרוי היה הולך אש לספות!), את החיוך המאולץ שעשיתי למצלמה כשאמא הביאה את אחותי התינוקת מבית החולים או את הבית שגרנו בו כשהייתי בת שנה.
וזה לא שאני באמת זוכרת… אבל התמונות הופכות את הכל למוחשי יותר ויוצרות תמונה שלמה של זיכרון. בזכות האלבום הזה כל הזכרונות שלי נשארים לי בראש כאילו קרו אתמול ולא בורחים לי.
את המסלול שעברנו במסע של מלכת המדבר תיעדנו באלפי תמונות. הפיליפינים כל כך יפה שאי אפשר להפסיק לצלם. כל חתיכת נוף קיבלה טיפול של דוגמנית על. כל טרסת אורז נראית שונה מימין ומשמאל. אז למה לא לצלם שוב?
והנסיעה בגי’יפים דרך הכפרים חושפת בפנינו את החיים הפשוטים שלהם. של חבלים מקושטים בקולבים עליהם נתלית הכביסה. של כלבים לצד טוקטוקים לצד משאיות וג’יפני, כולם בהמולה מסודרת אחת מצליחים לנהוג בהיגיון. של ילדים שמשחקים באבנים ובמקלות, כמו שאנחנו פעם שיחקנו כשהיינו קטנים (או שזה מה שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו…).
והביקור בבית הספר של הילדים מרגש אותנו ומדגיש לנו כמה שמחה יכול לעשות שיר, גם כששרים אותו בשפה שאת לא מבינה. ואיך משחק כדורעף הוא אותו דבר בכל השפות.
והאירוח בבית של אחת המשפחות, בכפר אי שם על ראש ההר, חושף בפנינו כמה בתוך כל הדלות והחוסר אפשר למצוא הרבה יופי והמון אחוות שבט, הדדיות ומשפחתיות (אבל בחייאת, בפעם הבאה, תתארגנו על שירותים, הא?)
והתמונות מהראפטינג, והצחוקים שעשינו בג’יפ, והריקודים באמצע הכביש שבסופם תמונה קבוצתית עם דגל ישראל, והטרק של חמש השעות עם מוזיקה בעברית ברמקול וסלפי באגם המקיף את הר הגעש ועוד ועוד נקודות שצילמנו ותיעדנו על פני מפת האי הפיליפיני שהכניס אותנו לתוכו וקיבל אותנו באהבה גדולה.
אלפים של תמונות. באמת שלא ריחמנו על המצלמה.
ובתכלס, במקומות בלי קליטה, מצלמה זה כל מה שהצלחנו להוציא מהפלאפון שלנו…
אבל התמונות שבאמת חסרות לי הן התמונות של הרגשות שלי במהלך המסע.
איך הלב שלי הוצף לראות את העיניים הנוצצות של כל האימהות שמדליקות נרות ומקבלות את השבת.
איך הרגשתי כשחברה סיפרה על הילד שלה, והפכה לי את הבטן אבל פינתה מקום בשבילה עמוק אצלי בלב. איך התמלאתי כוח גדול לקבל את המכתב של אימא באמצע השבת. איך בהפסקת סיגריה מקרית מצאתי לי חברה חדשה ונדלק לו ניצוץ של חברות שתלווה אותי עוד הרבה שנים. איך התגלגלנו מצחוק שעה שלמה בתוך שק השינה ונרדמנו כשהלחיים כואבות מהצחוק. איך ביקור קצר של אחות למסע בתוך הג’יפ חשף בפני את החיים שלה ברגע ויצר בינינו חיבור מרגש. ואיך מצאתי אחות תאומה לאהבה שלי למוזיקה. כזו שתדע בדיוק מי כתב את השיר הזה ותתרגש מלזהות אותו בשניות ממש ביחד איתי.
אז אני יודעת שאזכור את התמונות מהמקומות המדהימים בפיליפינים, כי אוכל לדפדף בהן בכל פעם שארצה להיזכר. אבל מה שאני באמת צריכה, זה אלבום צהוב בלוי ומרוט שיכיל בתוכו את כל התמונות של הרגשות שלי מהמסע הזה, כדי שהם ישארו שם איתי ולא יברחו לי. למישהו יש?
