הסכנה בנסיעה כל כך מהירה (מעבר לעובדה שאני יכולה להתרסק … והתרסקתי לא מעט בדרך), היא שהאדרנלין שזורם בגוף בזמן המהירות גורם לתחושת הנאה מתעתעת. מהרוח שמנפנפת את השיער, מהאנרגיות של המהירות, מההתרגשות ופעימות הלב הגוברות, מההגעה המהירה ליעד ומההישג. אבל הסכנה הכי גדולה היא שלא עצרתי לרגע. לראות את הנוף ולבדוק אם המסלול בכלל מוצא חן בעיני.

עד שהגיעה הפרידה הזו שאילצה אותי לנשום עמוק עמוק ולהוסיף לרגל על הגז את הרגל על הברקס. כזה שיתן למהירות העשייה שלי פרופורציות. כל החיים עשיתי הכל מהר כי לעשות דברים לאט, אילץ אותי לחשוב ולהתעמק. לנתח ולהתבונן. ולא תמיד אהבתי את מה שראיתי. אבל מה לעשות שהיה הרבה יותר קל לטוס ב 220 על איילון מאשר להיכנס להילוך ראשון ולהתבונן בדרך?

אז עכשיו אני לוקחת את הזמן. לחשוב מחדש על הקריירה שלי. על מה באמת אני רוצה לעשות בחיים. על הזוגיות שאני רוצה לבנות ועל הבן זוג שאיתו אני רוצה לטוס. על הדרך בה אני רוצה לגדל את הילדים שלי ומה באמת חשוב לי להעניק להם בחיים האלה. ואני חייבת להודות, שלרוב הקצב האיטי הזה פשוט מתסכל אותי… זה ממש לא הקצב אליו אני רגילה.
אבל לפעמים הנוף מהחלון כל כך יפה שאני אומרת לעצמי, וואו – יכולתי לפספס את כל זה!

ועכשיו הגיע הזמן בו אני צריכה ללמוד ליהנות מהנוף של הדרך.

אני יוצאת למסע שבו אצטרך להתנתק מהטמפו הפנימי שלי ולהתמסר לקצב אחר שיכתיבו עבורי. המסע של מלכת המדבר לפיליפינים הוא חלק מהרצון שלי להאט את הקצב ולהרפות מהמהירות הממכרת. מסע של נהיגה בדרכים שאני לא מכירה, עם נשים שאני לא מכירה, בקצב שיכתיבו לי ולא תהיה לי לגביו כל שליטה (אהההה… אני רק כותבת את זה ואינסטנקטיבית בא לי שוב לשים רגל על הגז…).

מתרגשת לקראת המסע הזה כי אני יודעת שיהיו בו גילויים מעניינים על עצמי. על הדרך. וכמובן… על הקצב שלי. ומי יודע… אולי כשאחזור אתקין אורגן אורות צבעוני באוטו כדי שאוכל גם אני לנהוג עם רגל על הגז ורגל על הברקס (-: