הוא היה בן ארבע כשהודיעו לו שאבא שלו נהרג. בקושי למד לרכב על אופנים. אמא שלו הרימה אותו על היד עם המספר והעיניים האדומות שלה סיפרו לו בלי מילים, שהחיים שלו מתחילים עכשיו.
יחד נדדו במשך שנתיים. הדרימו עד באר שבע. המשיכו לכפר סבא. ישנו אצל חברים. הוא נשאר ימים ארוכים אצל הסבתא ביפו וחיכה לה. אישה אחת צנומה ויפה שהזדקנה ברגע. שחשבה שמלחמת ההישרדות שלה הסתיימה רחוק באושוויץ. אבל בעצם רק התחילה.וילד אחד קטן ושקט. עם חיוך שובב.

כשהגיעו לאזור היא מצאה אהבה. הוא היה גבוה ובודד והיה בטוח שהיא בת גילו מרוב שנראתה תשושה. לא ידע שהיא צעירה כל כך. האובדן ביגר אותה. וגם את הילד שלה. ילד מופנם שגדל עם אבא חדש. במקום האבא שנפל במלחמה.
הוא למד לעבוד עם הידיים שלו. ועם האבא החדש שאימץ אותו. מהמסגרייה היה חוזר עם ידיים שחורות. למד מגיל צעיר שצריך לעבוד קשה בשביל להשיג. בשביל להצליח.

בקיץ נסע עם החברים במסחרית הלבנה לים. בין הגלים פגש אותה. היא חייכה אליו חיוך מבויש. הוא התקרב אליה מהופנט. היה לה ריח שהוא לא הכיר. ריח של בית. בתוך עיניו הירוקות היא ראתה את השקט שלו היתה זקוקה כל החיים. הוא סיפר לה שהוא בן יחיד. שגדל בלי להכיר את האבא שלו שנפל במלחמה. היא הבטיחה לו שתהיה לו משפחה גדולה. ילדים מקיר לקיר.

בכל שנה עלו שניהם אל הקבר של האבא שלא באמת זכר. עמדו לבד בשקט בצפירה תחת השמש השורפת. שמו פרחים ואבנים. הוא סיפר לה שכשהיה ילד היו נותנים לו להיכנס למתחם הסגור, ליד החיילים שיורים במסדר הכבוד. הם היו יורים והוא היה אוסף את התרמילים. והמבוגרים היו מסתכלים עליו ברחמים. תנו לו, אמרו, הוא יתום.

ועוד שנה. ועוד צפירה. וגם לו יש ילדה בת ארבע. ועוד ילדה. ויש גם בן. קרא לו אשר. תזכורת חיה לאבא שמת.
ועוד שנה. ועוד צפירה. והוא כבר יותר מבוגר מהאבא שנפל. ומשהו בו נצבט.
ועוד שנה. ועוד צפירה. והבית שלו מלא בילדים. ארבעה. כמו שהבטיחה לו. ילדים מקיר לקיר. שגדלים ועולים לקבר.

ועוד שנה. ועוד צפירה.
וכבר מגיעים הנכדים שלו לעמוד בצפירה ולחבק חזק את הסבא שלהם. עם העיניים הירוקות והחיוך השובב והידיים השחורות.

ואבא שלי עומד שם ליד הקבר של אבא שלו, זקוף וגאה.

/יום הזיכרון 2016/