והפעם… שבוע שלם של אימוני יוגה.
את תרגול היוגה התחלתי לפני חמש עשרה שנים, בזכות איש יחיד ומיוחד, שהיה המנטור שלי שנים רבות. עבדתי במשרד פרסום לא ממש סטנדרטי, סוג של משפחה, בקומה 14 המשקיפה אל הים, פרקט מרווח ושני ערסלי ישיבה.
המנטור שלי, החליט ששלוש פעמים בשבוע, אנחנו עוצרים את העבודה במשרד בשעות הערב (מה שנקרא, חצי יום, במונחים של משרד פרסום), ומארחים על הפרקט, מורה מוכשר ליוגה שבדיוק חזר מהודו וקבוצת תלמידים שהחליטה ללמוד, קצת יותר לעומק, על תרגול יוגה והפילוסופיה שמאחוריה.
כמה שבועות אחרי תחילת השיעורים, גיליתי שאני בהריון ודרך היוגה למדתי על הגוף שלי, על רוגע ונשימות. מודה שבחלק מהפעמים, בגלל בחילות ההריון, הייתי עושה תרגיל (אסנה) ורצה לשירותים להקיא… אבל זה לא הפחית מהטוב שהיוגה הביאה לגוף ולנפש שלי.
בזכות היוגה למדתי לעצום עיניים, בחדר מלא אנשים ופשוט להתמסר. למדתי על ריכוז, על עוצמה, על צ׳אקרות ועל פשטות. גיליתי יכולות, גמישות, ותנוחות שלא חשבתי שהגוף שלי מסוגל להגיע אליהם.
גם לאחר שעזבתי את המשרד על הים, לא עזבתי את היוגה ותרגלתי עם הפסקות, לבד או אצל מורות מופלאות. לצאת למסע זנזיבר שמשלב גם יוגה, היה מבחינתי כמו לחזור לאהבה ישנה.
מה שכן, היכולות של הגוף בגיל ארבעים לא דומות אפילו קצת, ליכולות שלו בגיל עשרים וחמש. ונכון שכשאני מתרגלת בעיניים עצומות, אני מרגישה שהגוף שלי גמיש וישר והתנועות שלי הן כשל גורו ליוגה. הבעיה מתגלה כשאני פוקחת עיניים, ומגלה שזה לא ממש המצב… כי מולי ניצבת עדן Eden Gershon המורה המופלאה (והסופר גמישה) שלנו, ומראה בקלילות, איך התנוחה באמת אמורה להיראות.
תרגלתי כל יום במהלך החופשה ומיום ליום הרגשתי, שהגוף מקלף את השכבות ונזכר בתנוחות, בריכוז ובחיבור. ממש כמו פעם… לפני חמש עשרה שנה, במשרד על הים.
מסקנות:
יוגה זה עבודה קשה. הראשון שמעלה בתגובות פה שיוגה זה רגוע מידי, מוזמן לכבס את הבגדים הספוגים שלנו מזיעה אחרי התירגול.
תובנת גיל ארבעים:
לפעמים עדיף להישאר בעיניים עצומות…
מה אני לוקחת מהחוויה:
את התשוקה להמשיך ולתרגל יוגה. גם לבד.
