ארוחת שישי בבית הורי היתה דבר מקודש. אנחנו לא דתיים ומעולם לא עשינו קידוש בבית, אבל ההתכנסות של כל בני המשפחה בליל שישי היתה אחד הדברים החשובים ביותר להורי (ותכל’ס אני די מודה להם על כך…).
את הארוחה תמיד ליווה טקס משלו. בזמן הכנת ארוחת הערב, אבא שלי היה פותח רשת גימל ותוך כדי הבישולים לארוחה, שומע שירי ארץ ישראל היפה. שעתייים של שירים מעוררי זיכרונות וריחות מעוררי תיאבון עד שהיינו מתיישבים לאכול.
ובארוחת הערב הרדיו היה ממשיך להתנגן לו ברקע וכילדים עם השנים, למדנו להכיר את השירים, את המילים, את המבצעים. אנחנו ארבעה אחים עם אהבה גדולה למוזיקה. אחות אחת שיודעת לזהות כל שיר עוד בתו הראשון שלו, אח שיודע לומר בדיוק באיזה שנה יצא התקליט ומי מבצע אותו, ואחותי הקטנה ואני, שמכירות את המילים של מאות שירים (אפילו ההזויים ביותר שבהם). וכל אחד מאיתנו עם טעם מוזיקלי שונה שהתחבר לפסיפס צבעוני (ודי מאתגר עבור ההורים שלי) ויצר את פסקול החיים שלי.
המוזיקה מלווה את החיים שלי באופן בלתי פוסק. מהשיר של הבוקר שאני שמה לילדים, דרך הנסיעה לפגישות באוטו (לרוב השירים באוטו מלווים בריקודים, כך שלפגוש אותי ברמזור יכול להיות עניין די מביך), בהכנת ארוחת הערב ועד שאני שוכבת לישון. ואפילו בדקות השקטות שלי, אני תמיד עם שיר שמתנגן לו בראש. שמתאים לי ליום. למצב הרוח. למחשבות.
ולכל שיר יש סיפור שפותח לי צוהר לזיכרון ישן. השיר של החבר מהצבא, השיר של הנסיעה להודו, השיר מהחתונה, השיר שחיזק אותי בגירושין, השיר שאחותי ממש ממש אוהבת, השיר שאני וחברה שלי ממש שונאות, או השיר שאני מקדישה לילדים בכל פעם שהוא מתנגן לו ברדיו.
הרמקול האלחוטי שלי נודד לו בבית ומלווה אותי בעשייה. אם אני תולה כביסה בחוץ (מודה שזה לא קורה הרבה..) הרמקול ילווה אותי לגינה ואם אני מכינה ארוחת ערב הוא איתי במטבח. בשעות אחר הצהרים אני והילדים עושים דיסקוטק בבית, מכבים את האורות, שמים מוזיקה בפול ווליום ורוקדים בלי הפסקה. לאחרונה אפילו גיליתי ששירים, זו הדרך הנהדרת לעזור לאמצעית שלי להפסיק את המקלחות הארוכות ארוכות (ארוכות) שלה. אני פשוט שמה לה שירים ברמקול ואומרת לה עד איזה שיר לסיים להתקלח…
השאלה הראשונה ששאלתי, אחרי שהודיעו לנו במפגש מלכת המדבר מי החברות בצוות שלי, היה איזה שירים הן רוצות לשמוע בג’יפ. כי היה לי ברור שהמוזיקה תהיה חלק בלתי נפרד מהמסע שלנו.
בכל נקודה משמעותית במסע יש לי זיכרון משיר שהתנגן ברקע.
זיכרון משיר בדרך אל הרחבה בה קיבלנו לראשונה את הג’יפים, השיר של הלהקה האהובה עלי כשהגענו אל מקום הלינה בפארק האקולוגי. בטרק של שדות האורז כשהשירים מהרמקול של המדריכה הצליחו להתמזג עם הטבע. השיר שהקבוצה שלי שרה בפעילות המוזיקלית, בליוווי גיטרה ושני פיליפינים שלמדו להכיר תוך דקות את שלמה ארצי. כשנסענו לנו בג’יפ והתפעמנו מהדרכים, הירוק והנוף ותוך כדי התערבבו להם שירים מכל הסגנונות. כששרנו עם הגיטרה מסביב למדורה שירים בעברית יחד עם המארח הפיליפיני שלנו. כששרנו עד צרידות בקריוקי אל תוך הלילה (מלוות את השירים בתנועות גיטרה כמובן), כשירדנו לכביש לרקוד ריקוד ספונטני בין העצירות ואפילו כששרנו בהופעת הסיום של המסע והבכנו בחינניות את השפית המדהימה שלנו.
גם למסע הזה יש פסקול.
והוא משמעותי עבורי בדיוק כמו הנופים שראיתי, כמו החוויות שחוויתי וכמו הרגשות שהרגשתי במסע. והפסקול של המסע הזה מצטרף לפסקול שלי ויוצר עוד שכבת קצפת של זכרונות.
