עמדתי שם בין המוני האנשים, בהופעה החיה הזו לפני שנתיים. הרגשתי את האורות זוהרים ומאירים אותי. האנרגיה של הקהל שלחה אדוות של חום במועדון. הרגשתי בכל הגוף את רעם התופים. העוצמה של הגיטרה. הרטט של גלי הבס. והקול שלו שהתמזג עם הדמעות שלי. שרתי בקול צרוד יחד איתו. רקדתי בדמעות. התמסרתי לצלילים. קפצתי. התרגשתי. ופתאום… הבנתי את השיר.
ספגתי את המילים, שקיבלו משמעות חדשה באותו הרגע ממש. הלב שלי נכנס לתוך השיר והשיר נכנס לי לתוך הלב ופשוט קיבל חיים. כאילו לפתע, נולד מחדש.

מאז, אפשר לומר שדי התמכרתי. הייתי בשנתיים שחלפו בעשרות הופעות חיות. עם חברים. עם הילדים. ואפילו לבד (צורחת בהנאה את כל המילים מול רמקולי הענק). ההתמכרות הזו למוזיקה החיה. למועדון. להופעות. לשיר שנולד ומקבל חיים חדשים, גדולה ממני. זו אהבה אמיתית.

יש בי קנאה גדולה במי שברכו אותו בכישרון להפיק צלילים מגיטרה, לשלוח אנרגיה מחשמלת ממקצב של התופים או לדעת להיכנס ללב של אנשים רק עם הקול. אני, לעומת זאת… מעולם לא למדתי לשיר או לנגן (שלושה שיעורים על אורגנית לא תופס…), אבל אתם צריכים לראות אותי בהופעות… ממש תזמורת של איש אחד. מכירה את כל המילים והניואנסים, מנגנת על הגיטרה הדמיונית שלי, מלווה באצבעותי את הקלידן ויודעת בדיוק מתי נכנסים התופים.

אהבת המוזיקה וההופעות שזורמת לי בדם, עברה לילדים שלי כמו מנגינה שעולה ומטפסת. אין גאה ממני כשהאמצעית שלי מדקלמת שירים של טונה ואריק לביא או שרה את כל המילים של פנקס הקטן. כשהקטנצ׳יק יודע בעל פה שירים של הדג נחש וברי סחרוף או כשהבכור שלי עף על הבלקן ביט בוקס, מייג׳ור לייזר וקווין.

כשחשבתי מה יהיה פרויקט שנת המצווה שלי עם אור, היה לי ברור שזה יהיה מחובר למוזיקה. פעם בשבועיים, אנחנו נהנים משעתיים מזוקקות של התמסרות מוחלטת למוזיקה. בנסיעה למורה שלנו לתופים, אנחנו מארחים באוטו בכל פעם אמן אחר שחשוב לי שהוא יכיר. זמרת שעושה לי מסאז’ נעים בלב. להקה שהשפיעה עלי. הרכב שמזכיר לי רגעים טובים. או סתם הזמר שהייתי בהופעה שלו השבוע (-:

בנסיעות שלנו התארחו כבר אריס סאן, קווין, תיסלם וזוהר המלך, אהובה עוזרי, שי צברי, פינק פלויד והארנבות של דר קספר. כל נסיעה מתחילה בסיפור החיים של האמן, עובדות מעניינות מוויקיפדיה, זיכרון שעולה עם השיר וכמובן פול ווליום באוטו מלווה בריקוד משותף של השירים.
בשיעור התופים אנחנו מתאמנים ביחד כמו שני חברים ומרגישים איך הקצב והאנרגיה של המקצב נכנסים לנו לגוף. ואת הדרך חזרה אנחנו עושים תוך כדי תיפוף על ההגה והדשבורד, מלאים באדרנלין ומוסיפים לעצמנו עוד קמטי שמחה בקצות העיניים (טוב, אולי רק לי…).

ואני יודעת, שאם אצליח לרגע אחד, בשעות החסד האלה, לגרום לילד שלי להבין את המוזיקה, לספוג את המילים, להיות נוכח בלידתו המחודשת של שיר וליצור לו זיכרון מרגש, אז זכיתי לתת לו מתנה משמעותית לשנת המצווה הזו.