אחרי שדודה שלי התגרשה, היא התגוררה עם שתי בנותיה בדירת שנייים וחצי חדרים בקומה אחרונה של בניין ישן ללא מעלית. בכל שנה, הגג שלה היה דולף ויוצר ציורים מהוהים על התקרה. שתי בנותיה היו בנות גילי וביליתי בדירתן ימים רבים בחופשות ובשבתות. בתור ילדה לא ראיתי את הרטיבות, את קוטן הדירה או את הכתמים על התקרה. כל מה שחשתי בדירה ההיא בקומה האחרונה הוא שמחת חיים, חום, צחוק ואושר גדול. המטבח של דודתי האהובה תמיד הדיף ריחות טובים של בישולים. במטבח הצר, היא היתה מגישה לי עוגת גבינה מנחמת בעודה מלטפת את ראשי, צובטת אותי צביטה הגונה ומרעיפה אהבה עלי ועל כל מי שסבב אותה.
כשסיפרתי על הגירושין שלי לחברים ומכרים, לא היה אחד שהאמין. אם לכם זה קרה, זה יכול לקרות לכל אחד. אחרי השוק וההלם, קיבלתי גם מבטי רחמים. השיחות הפכו לסוג של השתתפות בצער, בניחוח של ניחום אבלים. וואו, אז איך עכשיו תסתדרי? יהיה לך קשה. ומה עם הילדים? בטח לא פשוט להם. ומה יהיה עם פרנסה… לא מפחיד אותך להיות לבד? היו גם כאלה שבחרו שלא לנחם. אלא דווקא לחזק אותי על הצעד ולעמוד מאחורי. ומתוך התגובות גיליתי את החברים שמאמינים בי וידעו שאצא מחוזקת ואת החברים שביקרו אותי על ההחלטה והתרחקו ממני. אלה שבחרו לראות את האושר שלי וידעו שאם אהיה מאושרת אגרום גם לילדי להיות מאושרים. ואלה שדאגו בשבילי (או אולי בשבילם), מן הלא נודע שבפרידה.
התגרשנו בלי דרמות גדולות במיוחד. היינו הורים מאוד טובים, אבל לא הצלחנו להיות בני זוג ממש טובים. שנינו הרגשנו שאנחנו כבר לא עושים אחד לשני טוב. כבר יותר מידי זמן.
העדר הדרמה ממש לא מפחית מתחושת הכישלון של פירוק המשפחה. זו תחושה קשה, מטלטלת שאינה מרפה. גם לי היתה פנטזיה של משפחה גדולה, של אמא ואבא ביחד מגדלים ילדים. חלום על בית שמח ומאושר. הניפוץ של הפנטזיה הזו לעצמי ובמיוחד לילדים, לא ניתן לאיחוי.
אצל הילדים שלי זה שב ועולה כמו גלים בים. פעם זה בסערה של געגועים לבית שהיה ופעם באדוות קטנות של צער. בכל פעם ילד אחר זקוק לתשומת הלב, לחיבוק גדול ולניחומים. ואני יודעת שאין דבר שאומר או אעשה, שיוכל לחבר את מה שנשבר שם. וזה שובר לי את הלב בכל פעם מחדש. משיחות שיש לי עם חברים להורים גרושים, אני יודעת שהפצע הזה לא מגליד. הוא תמיד שם. נוכח. גם חברים שהוריהם התגרשו בגיל מבוגר עדיין כמהים לאותו חלום של בית אחד, עם אמא ואבא שלהם ביחד.
הגוזל הקטן שלי היה בן שנה וחצי כשהתגרשנו. הוא יגדל ללא זיכרון משמעותי של הורים שגרים ביחד. מלבד אלבומי התמונות שלו כתינוק בהם הוא אוהב להסתכל, כל מה שהוא מכיר, זה שיש את הבית של אמא והבית של אבא. בשיחות שלי עם הילדים הבוגרים אנחנו משוחחים על השאלה האם עדיף לזכור את המשפחה שהיינו כמו שהם זוכרים, או עדיף להיוולד למצב. האם הזיכרון של החיים המשותפים, כל המשפחה תחת אותה קורת גג, היא זכרון מתוק או כואב. השאלה הבאה שעולה בשיחה עם ילדי, היא שאלת האושר. מה המחיר של הרדיפה אחרי האושר. האם עדיף להיות מאושרים כל אחד בחייו, או לחיות חיים אומללים, אבל ביחד.
אני בחרתי באושר.
אני מקווה שאת חריצי שברון הלב שגרמתי להם בפרידה, אני מרפדת ברסיסים של אהבה ובחירה בחיים מלאים ומאושרים. מתפללת שאני מלמדת אותם למצות את החיים, לבחור במה שעושה להם טוב, להיות במקום שגורם להם אושר. מקווה שהדמות שהם רואים לנגד עיניהם היא של אמא מסופקת, מאושרת, שמחה ואופטימית. אמא שאוהבת את החיים, שלא מוותרת, מתגברת ולומדת להתמודד עם מצבים קשים. אמא שמחבקת ומנשקת ומרעיפה סביבה אהבה. בדיוק כמו שדודה שלי פעם היתה. עכשיו רק נשאר לי ללמוד איך מכינים עוגת גבינה…
