לחופש של ילדותי יש ריח של רוח קיץ חמה בעצי אקליפטוס. רוח ששורפת עיניים אדומות מכלור של בריכה, ומכה באף צרוב משעות רבות מידי של שמש. לחופש הזה יש צליל של פעמוני אופנים על שבילים מבטון. וצהלות של ילדים בגן שעשועים שמתקניו עשויים מברזל. זה חופש של פרפרים בבטן מרגע הקפיצה במקפצה הגבוהה, הנחיתה לתוך המים העמוקים ועד הנשימה הראשונה של האוויר. פרפרים של הצלחה.
בכל שנה בחופש הגדול, היתה אימי אורזת את ארבעתינו, כמה תיקים של בגדים ואוכל, ועולה איתנו אל האוטובוס שמוביל אל הקיבוץ של הדודים של אבא, ליד הכינרת. השבוע הזה היה שיאו של החופש הגדול והתמצית של תחושתי כילדה חופשיה. הדוד הצחקן היה מחכה בחולצה שכפתוריה פתוחים, מקבל אותנו בכניסה בצהלות שמחה ובקולו הרועם קורא לדודה “הנה, סופסוף הגיעו!”. הדודה היתה יוצאת אלינו בשמלה פרחונית המסתירה מספר על היד, אומרת בקול עמוק וצרוד מסיגריות “טוב שבאתם!” ומחבקת אותנו חיבוק שכולו ריח ממש כמו של סבתא שלי. ושניהם נאנחו אנחה עמוקה, שאף פעם לא ידעתי האם היתה על כך ששמחו שהגענו, או כי רצו שהביקור הזה כבר יגמר…
בדירת הקיבוץ הקטנה היו אז נפתחות כל המיטות החורקות והספות החומות, ומתפזרים להם מזרונים וכריות שיאספו לשבוע אחד כל שבע הנפשות, המבוגרים והילדים גם יחד. בשבוע הזה המטבחון של הדודים היה חגיגי ומלא מהרגיל בריבת תותים אדומה עם לחם לבן פרוס ואפילו כמה קופסאות של אשל שהדודה פילחה עבורנו מהמטבח של הקיבוץ. בצהרים היינו מדדים בחום הכבד אל חדר האוכל בו הוגשו גזוז של פטל עם מרק עוף דלוח ואטריות רכות רכות, על מגש מפלסטיק תכלכל שכולו שרוט מסועדיו הרבים.
מיד לאחר ארוחת הצהרים, התפנינו אל מנוחת צהרים קדושה, בה הכל עצר מלכת ורק נשימות האנשים בחדרי הקיבוץ, נשמעו מבעד לחלונות העץ. מנוחה שתגיע לקיצה, עם הגיעם של של דן מרגלית והערב החדש שלו. ובערבים, כשהרוח השורפת היתה נרגעת, היינו רצים על מדשאות ירוקות אינסופיות, פורשים עליהם שמיכות לבנות ומחכים לסרט שיוקרן על מסך ענק מבד.
ההליכה בשבילי הקיבוץ היתה עבורי מסע אל החופש, כל שביל התפצל לשבילים נוספים ויכולתי לטייל בין השבילים הצרים והרחבים, לגלות פינות חדשות שלא היכרתי. לפסוע לאט לאט (כי לאן בעצם יש למהר?), לחשוב לעצמי ופשוט להתבונן מסביב במקומות הלא מוכרים. הקיבוץ הוא מקום מאוד בטוח ללכת בו לאיבוד.
השיטוט בין שבילי הבטון, לבד לגמרי, הכילה בתוכה תחושות של עצמאות, בגרות וחופש. הידיעה שאני בוחרת מתי לצאת ומאיזה שביל אוכל למצוא את דרכי חזרה, נתנה לי כוח. הצלחתי להתנתק באמת, ולהרגיש חופשיה. חופשיה משיעורים ומבחנים. חופשיה מההורים. חופשיה מחברים לספסל הלימודים. חופשיה ממטלות בית. חופשיה לרגע מהחיים.
אני מוצאת את עצמי מחפשת את השבילים האלו מבטון, את המקום בו החופש מאפשר לך להתנתק באמת וללכת לאיבוד בין המחשבות. את הרגע הזה שאפשר לקחת בו את הזמן, לא למהר לשום מקום ופשוט …להיות.
עדיין מנסה לייצר לעצמי את הנקודות בזמן, בהן המוח מרפה לרגע מטרדות היום יום ומההתעסקות האינסופית בקטנות של החיים ולוקח רגע הפסקה. זה יכול להיות שעה בשקיעה מול הים, או סופשבוע מול ההרים של המדבר. זה יכול לקחת עשר דקות של בהייה בעץ השקמה הנשקף מביתי, או סתם רגע של רגל על רגל, בסוף של יום בגינה.
וכשאני עוצמת את העיניים, לוקחת נשימה ומנסה לצלול אל תוך רגעי הקסם האלה, אני מדמיינת שאותה רוח קיץ חמה, נושבת בין עצי האקליפטוס ומגיעה אלי כדי להוציא את מחשבותי לחופש הגדול.
