ארבעים_דברים_שעשיתי_בפעם_הראשונה_בגיל_ארבעים #12 והפעם… חילופי בתים לסופשבוע אחד על אחד עם הקטנצ׳יק. לפני כמה שבועות נפלה בחלקי הזדמנות לחילופי בתים לסופשבוע, עם קרובת המשפחה האהובה של המוכשר. בית ליד אילת, עם בריכה משגעת, זה מסוג החוויות, שלא אומרים להן לא. הסתכלתי סביב. המוכשר עסוק. הגדול יצא לקורס בצופים. האמצעית מבלה לה בחו״ל. נשאר לו אחרון חביב… הגוזל הקטנצ׳יק. זה שבפנקס שלו, רשומה לי היעדרות ממסיבת סוף שנה, מלאה ברגשות אשמה. יאללה, איטס פייבאק טיים! קפצתי על ההזדמנות לזמן איכות אחד על אחת. כזה שעוד לא היה לנו מעולם. לרגע עברה לי מחשבה לטוס לאילת, אבל שחררתי אותה די מהר. חלק מהכיף במסע שכזה הוא הנסיעה עצמה. אני אוהבת לנהוג וממש אוהבת את המדבר (בכל זאת, מדובר פה במלכת מדבר בגמלאות). אני […]

והפעם… נוסעת לחופשה בזנזיבר. אזהרת זנזיבר *** הפוסט הבא מכיל תמונות שעשויות לגרום לכם לפלוט אנחות, להתכווץ, להתעצבן ולסנן קללות. פוסט זה אינו מתאים לאנשים עם לב חלש, עיניים צרות או אנשים שנולדו ללא גן מפרגן. המשך הקריאה על אחריותכם בלבד. אני שונאת חורף. הנה אמרתי את זה… האפרוריות מדכאת אותי, אני סובלת מהקור, שונאת ללבוש שכבות על שכבות (ובטח להלביש לילדים) והגשם לא מרגש אותי, אלא פשוט מלחיץ אותי. אולי העובדה שנולדתי בקיץ, גורמת לי להימשך לשמש ולחום. אז קפצתי על ההזדמנות לקצר את החורף, לשבוע נוסף של קיץ. ובשבוע שעבר, כשהשמים בחלון התקדרו, ארזתי כמה בגדים קצרים ובגד ים במזוודה ויאללה, איטס טיים פור אפריקה! הגענו לזנזיבר עם קבוצה של חבר׳ה צעירים ויפים לשבוע של צלילה חופשית ויוגה. […]

כבר שנים שסיני היא מין יעד לא מושג, קרוב כל כך ועם זאת, כל כך רחוק. זה המקום אליו בורחים, וממנו חוזרים קצת אחרים. סיני היא מקום, שכל מי שנזכר בו מלווה את אמירת השם באנחת נוסטלגיה, המגלמת בתוכה זכרונות של שקט וחופש וצחוק. ועם זיק של שובבות ונוסטלגיה בעיניים מגיע המשפט שמחזיר אותך אל המציאות… רגע, אבל נורא מפחיד לנסוע עכשיו לסיני. ופחד, ככה למדתי, מגיע בכל מיני צורות. הפחד הגדול ביותר שלנו הוא לא הפחד מגבהים, או הפחד מנחשים, הפחד מצלילה בים הפתוח או הפחד מהגלגל הענק בלונה פארק. הפחד הגדול שלנו הוא פשוט הפחד מהלא נודע. והדרך היחידה להתמודד עם הפחד, היא באופן משונה לא להתנגד לו, אלא פשוט להתמסר אליו. אז החלטתי להתמסר אל הפחד, ולצאת […]

לחופש של ילדותי יש ריח של רוח קיץ חמה בעצי אקליפטוס. רוח ששורפת עיניים אדומות מכלור של בריכה, ומכה באף צרוב משעות רבות מידי של שמש. לחופש הזה יש צליל של פעמוני אופנים על שבילים מבטון. וצהלות של ילדים בגן שעשועים שמתקניו עשויים מברזל. זה חופש של פרפרים בבטן מרגע הקפיצה במקפצה הגבוהה, הנחיתה לתוך המים העמוקים ועד הנשימה הראשונה של האוויר. פרפרים של הצלחה. בכל שנה בחופש הגדול, היתה אימי אורזת את ארבעתינו, כמה תיקים של בגדים ואוכל, ועולה איתנו אל האוטובוס שמוביל אל הקיבוץ של הדודים של אבא, ליד הכינרת. השבוע הזה היה שיאו של החופש הגדול והתמצית של תחושתי כילדה חופשיה. הדוד הצחקן היה מחכה בחולצה שכפתוריה פתוחים, מקבל אותנו בכניסה בצהלות שמחה ובקולו הרועם קורא לדודה “הנה, סופסוף […]