Share this on WhatsAppבפעם הראשונה בגיל ארבעים לקחתי ילדה אחת מתוך השלישייה שלי ונסעתי איתה לחו״ל. אף פעם עוד לא הייתי צריכה לבחור בין שלושת המהממים, ולצאת לטיול של אחת על אחת. חברים הזמינו אותנו לשיט בקרואטיה, וחשבתי שזו הזדמנות לפרגן לה על שנה של השקעה בלימודים. אין לה בת מצווה. או יומולדת. או סיבה מיוחדת נראית לעין. סתם חופשה. ידעתי שזיו תהיה הפרטנרית הכי מדהימה שאוכל למצוא לטיול כזה. אבל לא ידעתי עד כמה. בזמן שלי, כאמא שמגדלת לבד, אני נאלצת לחלוק את תשומת הלב באופן קבוע לשלושה. אין עם מי לחלוק את תשומת הלב וכל ילד רוצה את החלק שלו. בכל שבוע אחד מהם מבקש זמן לבד. רק שנינו. כי נמאס לו כבר לחלוק אותי עם האחים שלו. ואני […]

Share this on WhatsAppבפעם הראשונה בחיים בגיל ארבעים, נסעתי לחופשה עם בן הזוג שלי וארבעה ילדים. יצאנו לחופשה בסגנון בריידי באנץ׳. המוכשר, עם ילד מתוק במיוחד ואני עם שלושת המהממים. סך הכל פאזל של שש נפשות, שהגיעו לכבוש את קפריסין. לקחנו רכב של שבעה מקומות (!!), היינו בדירה עם ארבעה שירותים (!!!) ובכל מקום בו ביקרנו, עשינו המולה שנעה בין חינניות לגיהנום. אני בטוחה שיש כמה מקומות בקפריסין שהתמונות שלנו תלויות על הקיר והמלצר, עדיין עם אטמי אזניים, סימן אותנו כ wanted. בכל מסעדה השווינו, המוכשר ואני, את השולחן שלנו לשולחנות עם המשפחות הבריטיות המנומסות, בהם הילדים מדברים בשקט, אוכלים בנחת ומצחקקים מתחת למפית בעדינות מלכותית. ואז צעקת ״אמאאאאאאא, הוא לקח לי״ החזירה אותנו במהרה למציאות. ועד שפיתחתי מיומנות להסתדר […]

Share this on WhatsAppלפני קצת יותר מעשר שנים חזרנו מטיול של חודשיים בהודו, עם ילד בן שלוש. כמה חודשים לפני כן, עזבתי תפקיד בכיר במשרד פרסום והייתי חייבת הפסקה מהחיים. עולם הפרסום התזזיתי והמוטרף גבה ממני מחיר כבד והייתי צריכה לחזור לאיזון. אבל מה עושים מכאן? חזרתי מהודו קצת מבולבלת. ובגיל שלושים, פשוט לא ידעתי מה אני הולכת לעשות בחיים. הדבר היחיד שחשבתי עליו, היה לפתוח מאפייה כמו בהודו. בהתחשב בכך שבחיים לא אפיתי, סך הכל הרעיון היה נראה לי הגיוני (-: חבר טוב שמע שחזרתי מהודו, וחטף אותי אליו לייעץ בפרויקט שיווקי. ואני… פשוט נהניתי מכל רגע. בסוף הפרויקט אמרתי לו שאני חייבת לו תודה גדולה. תודה על שהזכיר לי כמה אני אוהבת את מה שאני עושה. רעיון המאפייה […]

Share this on WhatsApp– “אז איך היה בבית ספר היום?” – “כיף”. – “זהו? רק כיף? לא ראיתי אותך איזה שמונה שעות, וכל מה שיש לך להגיד לי זה שהיה לך כיף?” כל פעם השיחה הזו בשולחן האוכל מתסכלת אותי מחדש. כבר מצאתי דרכים לנסח שאלות מעמיקות, המצאתי משחקים כדי שדרכם יספרו על היום שעבר, ופיתחתי יכולות להוציא מידע בדרכים יצירתיות, ככה שהשב”כ מידי פעם בודק איתי, אם אני פנויה לעזור להם… אבל לפעמים אני חושבת, שאולי התשובה הקצרה הזו, היא תמצות של השאיפה הכי גדולה שלנו. כי בינינו, מה בעצם אנחנו רוצים בחיים? שיהיה לנו כיף. שנקום בבוקר בחיוך. שנשמח אל מול היום שמצפה לנו, שנלמד דברים חדשים ושנכיר אנשים חדשים שיפתחו לנו את הראש וירחיבו לנו את הנשמה. […]

Share this on WhatsAppממש היום אני חוגגת בר מצווה. כבר שלוש עשרה שנה בדיוק אני אמא ואחרי כל כך הרבה זמן בתפקיד הזה אספתי איזה תובנה או שתיים… שלוש עשרה תובנות, למען האמת. זה התפקיד הכי גדול ומשמעותי בחיים // שנייה אחרי שצרחתי את נשמתי בלידה האחרונה (בלי אפידורל. המדליה בדרך, אני יודעת…) הגיח לעולם הגוזל השלישי והאחרון שלי. ובאותה שנייה, הדקות הארוכות של הכאב האיום והבלתי נתפס הזה, התחלפו באושר אדיר. והבנתי שלקחתי על עצמי בפעם השלישית את התפקיד הכי גדול, משמעותי וחשוב בעולם. אני שוב אמא. שצריכה ללמד אותו לאכול ולזחול וללכת, לרכב על אופנים ולרדוף אחרי יונים בכיכר, להתחשב בחבר ולהיות נדיב, לאהוב כל יום ולהיות שמח בחלקו. ולמרות שכבר הייתי אמא מנוסה, הרגשתי שבאותו הרגע ממש […]

Share this on WhatsAppהי מירי! זוכרת אותי? שירתנו באותה תקופה בדובר צה״ל. טוב, אולי את עסוקה מידי עכשיו בפרומואים לתכנית של אייל גולן, אז אין לך זמן להיזכר. את בטח גם לא זוכרת שאני חצי עיראקית וחצי הונגריה. והאמת, שמאז שאת בתפקיד וכל הזמן מסיתה בין הצד העיראקי שלי לצד ההונגרי אני מרגישה ממש לא מאוזנת. וזה מאוד מוזר… כי עד שהגעת, לא הרגשתי שום דבר מהאפליה הזו שאת מדברת עליה, מתחושת הנחיתות שאני צריכה להרגיש. גדלתי באופן מפתיע ללא תחושת קיפוח, עליונות או נחיתות. התקדמתי בלי ״אתם ואנחנו״, לא חשבתי לזעוק לקחו לי, כי לא הרגשתי שנלקח ממני דבר. כל מה שהשגתי הצלחתי להשיג בעבודה קשה ובעשר אצבעות. ולא, אף אחד לא בדק לי בדרך אם האצבעות האלה עיראקיות […]