– “אז איך היה בבית ספר היום?”
– “כיף”.
– “זהו? רק כיף? לא ראיתי אותך איזה שמונה שעות, וכל מה שיש לך להגיד לי זה שהיה לך כיף?”
כל פעם השיחה הזו בשולחן האוכל מתסכלת אותי מחדש. כבר מצאתי דרכים לנסח שאלות מעמיקות, המצאתי משחקים כדי שדרכם יספרו על היום שעבר, ופיתחתי יכולות להוציא מידע בדרכים יצירתיות, ככה שהשב”כ מידי פעם בודק איתי, אם אני פנויה לעזור להם…
אבל לפעמים אני חושבת, שאולי התשובה הקצרה הזו, היא תמצות של השאיפה הכי גדולה שלנו. כי בינינו, מה בעצם אנחנו רוצים בחיים? שיהיה לנו כיף. שנקום בבוקר בחיוך. שנשמח אל מול היום שמצפה לנו, שנלמד דברים חדשים ושנכיר אנשים חדשים שיפתחו לנו את הראש וירחיבו לנו את הנשמה.
לפני מספר שבועות נפרדתי מלקוח חדש, כי תהליך העבודה איתו לא היה כיף. עכשיו תגידו… הי, את נורמלית? מה זו הפלצנות הזו? את כל כך שבעה שאת יכולה להרשות לעצמך לא לעבוד עם לקוח שלא כיף לך איתו? עבודה לא חייבת להיות כיפית כל הזמן! ואתם פשוט צודקים. אבל…
אני עצמאית כבר קרוב לעשר שנים וכבר כמה שנים טובות, מנחה אותי חוק אחד חשוב (ואם אני שוכחת אותו, מיכלי שלי תמיד שם כדי להזכיר) אני עובדת רק עם לקוחות שטוב לי לעבוד איתם. לקוחות שתהליך העבודה איתם בא לי מתוך הנשמה. שהעבודה איתם היא חלק בלתי נפרד ממני, והם מלווים אותי במחשבות מהבוקר ועד הערב. כאילו העסק שלהם לגמרי שלי. אני שם בשבילם במסירות ובאהבה. המחויבות המלאה הזו נובעת ממקום אחד בלבד. כי כיף לי.
ויכול להיות שאני מפספסת משהו בדרך, ואולי אפילו לא אתעשר ממש מהר והטיול מסביב לעולם יצטרך לחכות עוד כמה שנים. אבל אני מאמינה בכל הלב, שבמקום בו סגרתי דלת שלא היתה נכונה עבורי, יפתח לי חלון (ולא סתם חלון, חלון בלגי, מושקע כזה… בול הטעם שלי!)
לפני שבוע התבשרתי שלא התקבלתי לקורס שמאוד רציתי לקחת בו חלק. (כן, כן, גם אותי זורקים…) הקורס כלל מספר סינונים ונכשלתי בסינון השני. בשלב ההכנות לקורס, חוויתי משבר של תסכול מהתהליך. נעלמה לי חדוות היצירה והנאת הלמידה עוד לפני המפגש עצמו. ובאיזשהו שלב בהתכתבויות הארוכות של חברות הצוות בקבוצת הוואטסאפ, שאלתי שאלה מאוד פשוטה: “מתי כל זה הופך להיות כיף?” היעדר הכיף בתהליך, פשוט כיבה אותי וגרם לי לא להביא את עצמי עד הסוף לקורס.
במסגרת הניקיון הנמרץ, בו אני מנקה מהחיים דברים שלא עושים לי כיף, אני לא מעיפה אותם מהחלון, אלא מוצאת להם מקום של כבוד על המדף ומתבוננת בהם כל יום טוב טוב. אני גדלה ולומדת מכל פינוי שכזה, כי הוא משקף לי הרבה דברים על עצמי. על סף התסכול שלי, על התמודדות עם קשיים, על הדרך בה אני נתפסת בעיני אחרים (ואם זה מזיז לי או לא), על החששות שלי, על עימותים, על הצלחה וכישלון.
אז יכול להיות שאני בדיוק כמו הילדים שלי, וגם כמעט בגיל ארבעים, עוד יש בי רצון ילדותי, להקיף את עצמי בדברים שעושים לי טוב, גורמים לי לחייך ושומרים על האנרגיות והדרייב לעוף קדימה. ובעצם כל מה שאני רוצה, הוא לשבת בסוף היום בשולחן האוכל, ולסכם את היום שלי במשפט אחד קצר – היה לי כיף!
