לאחר שאהובתו נורתה על ידי הנאצים באמצע הרחוב הקפוא, הוא אמר לעצמו שלעולם לא יאהב אישה אחרת.
אחת אפס, מלמל לעצמו בלב.
גרשון נולד וגדל בברלין שלפני מלחמת העולם השנייה, בעוני ובדוחק יחד עם שלושת אחיותיו. הם חיו בצמצום לאחר שאביו נפטר, ועול פרנסת הבית נפל גם על כתפיו. עוד לפני שחגג יום הולדת שש עשרה, ידיו היו כבר שחורות מעבודות המסגרות, אותן למד מהשכן שגר לידם, ברחוב הקטן שעל גדות הנהר. במהלך המלחמה נדד עם משפחתו, בורחים ומסתתרים מהנאצים שחיסלו את מרבית משפחתה של אימו וגם את אחותו האהובה.
שתיים אפס, אמר לעצמו.
כמה חודשים לאחר שעלה לישראל, הוא מצא בית ערבי קטן והתגורר בו לבד. הקסם האירופאי שלו, חיוכו הרחב וטוב ליבו, משכו אל גרשון הנאה נשים רבות, אך אף אחת לא הצליחה לרפא את זכר אהובתו שנרצחה. את אסתר פגש במקרה, היא הגיעה לביתו עם חבר ונשבתה בקסמיו. גרשון התאהב ביפהפיה ההונגריה בעלת החיוך השובב והמבט העצוב בעיניים. רק על גרשון, היא יכלה להניח את הראש ולבכות על בעלה אשר’קה, שנהרג במבצע קדש. את אושוויץ שרדתי, מיררה בבכי, ואת הבעל שלי איבדתי דווקא פה, על האדמה הזאת.
שלוש אפס. חשב בעצב.
בלי הרבה מילים, גרשון חיבק את אסתר חיבוק גדול ואימץ אותה ואת בנה היתום אל ביתו. את זכרו של אשר, שנפל במלחמה כיבד גרשון באהבה. הוא ידע שיש מקום של שכול בחייו כמו שיש מקום של שמחה. הוא לימד את הילד בן החמש כל מה שידע על מסגרות. יחד עבדו שעות ארוכות בבית המלאכה שבחצר הבית, חוזרים מידי ערב עם ידיים שחורות ולב שמח.
ניצחון קטן. חייך לעצמו.
את עסקי המסגרות העביר לבן שגידל באהבה, בית המלאכה הקטן גדל וצמח ופירנס את הבן ומשפחתו. מותה של אסתר מסרטן הותיר אותו המום וחשוף. אף אחד לא הכין אותו לאובדן האהבה הגדולה של חייו, בגיל כה צעיר. הוא האמין בכל ליבו שהם יזדקנו יחד. בכל בוקר קם לעבוד בעסקי המסגרות שניהל הבן בהצלחה וחזר אל ביתו הריק ובדידותו המכמירה.
כעבור שנה עברו הבן ומשפחתו לגור יחד בבית הערבי ששופץ והוגדל, והאושר והצחוק חזרו ללחייו הורודות של גרשון. שמחת ילדים, ריחות בישולים ומוזיקה רועשת הפכה לפסקול אחרית חייו.
עוד ניצחון קטן. נהנה לעצמו מהרגע.
את רגעיו האחרונים בילה גרשון בחדרו, יודע שהוא משאיר את ביתו למשפחה גדולה ומאושרת, משאיר חותם על חיי נכדיו ומשאיר לבנו את היכולות לעשות כל מה שיחפוץ, עם הידע במסגרות שלמד לפני שנים רבות בברלין. ומחשבה אחרונה ליוותה אותו לפני שעצם את עיניו.
ניצחתי.
השבוע, בזמן שאני מבקרת את כתובתו האחרונה של סבא שלי גרשון בברלין, אבא שלי סיים את עבודות המסגרות להיכל ההנצחה החדש לחללי מערכות ישראל. הוא עמד גאה בטקס, הצביע על הלוחית עם שמו של אביו, אשר, שנפל במלחמה וסגר עוד מעגל.
