ממש היום אני חוגגת בר מצווה. כבר שלוש עשרה שנה בדיוק אני אמא ואחרי כל כך הרבה זמן בתפקיד הזה אספתי איזה תובנה או שתיים… שלוש עשרה תובנות, למען האמת.
- זה התפקיד הכי גדול ומשמעותי בחיים // שנייה אחרי שצרחתי את נשמתי בלידה האחרונה (בלי אפידורל. המדליה בדרך, אני יודעת…) הגיח לעולם הגוזל השלישי והאחרון שלי. ובאותה שנייה, הדקות הארוכות של הכאב האיום והבלתי נתפס הזה, התחלפו באושר אדיר. והבנתי שלקחתי על עצמי בפעם השלישית את התפקיד הכי גדול, משמעותי וחשוב בעולם. אני שוב אמא. שצריכה ללמד אותו לאכול ולזחול וללכת, לרכב על אופנים ולרדוף אחרי יונים בכיכר, להתחשב בחבר ולהיות נדיב, לאהוב כל יום ולהיות שמח בחלקו. ולמרות שכבר הייתי אמא מנוסה, הרגשתי שבאותו הרגע ממש נולדה לה שוב אמא חדשה. אמאל’ה… אני אמא לשלושה!
- האימהות היא פאזל של הרבה פרטים קטנים // אחרי שירדנו רגע מהקשת בענן… אימהות זה בהחלט התפקיד הכי חשוב בעולם, אבל רוב הזמן להיות אמא זה לקנות ספרים לבית הספר, להכין איתם שיעורים, לקרוא ספר לפני שינה, לתאם להם חבר שהם רוצים להזמין, להקפיץ לבית הספר את הסנדוויץ’ ששכחו, להכין טנא לשבועות, ללמד אותם את לוח הכפל, לקנות להם את היוגורט שהם אוהבים, להזכיר לצחצח שיניים ולתאם ביקור אצל הרופא. איך שלא נהפוך את זה… אימהות זה בעיקר סידורים. אז מה הפלא שנשים הן מולטי-טאסקריות?
- האחריות שלי היא לייצר להם חוויות שיזכרו כל החיים // אני לא זוכרת מהילדות שלי את ימי השגרה. אני זוכרת את הטיולים, הנסיעות, הרגעים שהייתי לבד עם אבא שלי במסעדה וימי הכיף עם אמא שלי. ואני מתעקשת לייצר גם לילדים שלי חוויות בלתי נשכחות. בטיול למדבר לראות כוכבים נופלים, במדורה באוהל בצפון, בטיפוס לראש המנוף בנמל, בקפיצה מהמקפצה בבריכה או בריקודים בהופעה עד השעות הקטנות של הלילה. גם אם הם מקטרים בדרך וגם אם לא מבינים כרגע, למה הם חייבים לבוא לטיול של שבת בבוקר במקום להמשיך לישון (בדיוק כמו שאני קיטרתי), יום יבוא והם יספרו על זה לחברים שלהם בערגה.
- אני לא מושלמת // ככל שהשנים עוברות, אני מקבלת בהשלמה את העובדה שאני לא יכולה להיות אמא מושלמת (ותאמינו לי שלפרפקיציוניסטית כמוני זה די מתסכל). אני טועה, ולא מעט, אני אמא רעשנית, לפעמים חסרת סבלנות, לא אוהבת לשחק משחקי דמיון, מתעצבנת כשמשאירים לי כלים על השיש, לא תמיד נותנת להם אוכל בריא, משאירה אותם לראות טלוויזיה כדי שאוכל לעבוד, ועושה עוד המון דברים איומים ונוראים שסופר נני היתה הורגת אותי בגללם. אבל העובדה שאני לא מושלמת מאפשרת גם להם להיות לא מושלמים. לטעות ולצחוק על עצמם, לפחד, להתעצבן, להקשיב ופשוט להיות עצמם. זה הרבה יותר פשוט ככה.
- כל הקלישאות על אימהות נכונות // כשתהיי אמא גם את תדאגי, ילדים זה שמחה, את כל הטעויות עושים עם הגדול, כשתגדלי תביני, הקטן יוצא תמיד הכי מפונק, כל ילד מביא את המזל שלו, אני יודעת מה טוב בשבילך, האמצע זה החלק הכי טוב בסנדוויץ’, אני לא משרתת שלכם, עד החתונה זה יעבור! הכל נכון. תבדקו.
- הם ילמדו להעריך את כל מה שאני עושה בשבילם רק עוד עשרים שנה // בואו נודה על האמת, ילדים הם עם כפוי טובה. הם רגילים שאנחנו מסתובבים סביבם ודואגים לכל הצרכים שלהם, הם יודעים שנהיה שם בשבילם ברגע שיצטרכו, (גם אם זה אומר שהם יוציאו אותנו מהשירותים בשביל להוריד להם קופסת משחק מהמדף) הם חיים בהבנה שאנחנו ההורים, קיימים בעולם הזה כדי לתת להם, להקפיץ להם, לדאוג להם, להכין להם. וכל זה תוך כדי שהם מקטרים (בעיקר המתבגר) כמה אני אמא חופרת. והקטע הוא שרק בצבא, כשהוא ישב עם החבר’ה שלו בשמירה, בלילה בלי מקלחת, אחרי שסגר שבת ולא אכל אוכל של בית כבר שבועיים, הוא יערוך איתם תחרות כמה האמא שלו היא הכי טובה…
- דאגה היא חלק מהתפקיד. גם לדאוג לשחרר // כחלק מהתהליך של הסרת קליפות הבצל שלי בשנים האחרונות, אחד הדברים עליהם אני עובדת הכי קשה הוא ללמוד לשחרר. לשחרר מעצמי הרבה דאגות, לחצים וציפיות ובכללי, דברים שלא עושים לי טוב. ודאגה, לא עושה לי טוב. היא עושה לי קמטים.
למדתי לאט לאט ובזהירות, שכשאני משחררת, דברים טובים קורים. ואני צריכה ללמוד להרפות מהדאגה הבלתי אפשרית הזו לילדים, כדי שדברים טובים יקרו להם. הם לומדים עצמאות, וכוח רצון והתמודדות. הם לומדים להצליח לבד. או להכשל. ובעיקר לומדים את הגבולות שלהם. אז בינתים… עד שאלמד לשחרר עד הסוף, אני מקבלת באהבה עוד שערה לבנה של דאגה. - האימהות שלי גדלה ומשתנה יחד איתם // אני אמא יותר טובה היום משהייתי אתמול. בתחילת האימהות שלי הרגשתי אבודה. לא ידעתי איך אמא קרייריסטית יכולה להתמודד והייתי עסוקה בלרדוף אחרי הכדורים, בג’אגלינג המעייף והבלתי אפשרי של איזון בין עבודה ואימהות. והרגשתי כישלון כי לא הייתי טובה מספיק בעיני באף אחד מהם.
אחרי שנשברה לי התמונה של האימהות המושלמת, הדבקתי לאט לאט את החלקים, ולמדתי איך להיות אמא מהתחלה. כזו שלא מוותרת על הקריירה ולא מוותרת על המשפחה והילדים והכי חשוב… לא שוכחת את עצמי בדרך. ולא רק הילדים גדלים להם כל יום מול העינים שלי, אלא גם האימהות שלי, שהולכת ומתפתחת סופסוף למשהו שאני שלמה איתו.
- זו ילדותי השנייה. איתם. // ההנאה הכי גדולה באימהות היא שדרך הילדים שלי, אני יכולה לחזור להיות עוד קצת ילדה בעצמי. לקפוץ איתם בטרמפולינה ולהתרגש משלג, לצעוק עד השמים ברכבת הרים ולעשות עמידת ידיים בבריכה. לתת להם בראש בשש בש ולעבוד עליהם באחד באפריל. אז מה אם אני אמא… בא לי גם ליהנות קצת מהדרך.
- הדברים שהכי מטריפים אותי אצלם אלה הדברים שהייתי רוצה לשנות בעצמי // השיעור הגדול ביותר באימהות הוא כשאת רואה בילד שלך את עצמך. פתאום הוא משקף לך כמראה צלולה איך התנהגת כשאת היית ילדה (או לפעמים עדיין מתנהגת), איך שאת הולכת או מדברת או צוחקת. זה יכול להקסים ולהפוך אותי לשלולית של התרגשות. או להטריף לי את הדעת. הרצון לעצמאות והמרדנות של המתבגר, הבלאגניסטיות של האמצעית, והקפיצה מדבר לדבר של הקטנצ’יק משקפים לי את כל הדברים שרציתי לשנות בעצמי, אבל מצד שני… הם בדיוק אלה שהופכים אותי למי שאני.
- אני לא צריכה לוותר על עצמי כדי להיות אמא טובה // זו בהחלט עובדה מפתיעה, אבל גם לאמא יש חיים. וילדים אהובים, חוץ מהזמן שאני לא אתכם כי אני בעבודה, יש לי גם ספורט ותחביבים וחברים ואהבות ורצונות. ואני אוהבת להיות עם הילדים שלי מאוד אבל אני גם אוהבת להיות בלעדיהם. ואני מסרבת לתת לרגשות האשמה לצוץ ולהרגיש שזה לא בסדר (טוב נו… אז לא תמיד הולך לי. עוד עובדת על זה…)
- אני יותר דומה לאמא שלי ממה שאני רוצה לחשוב // אם הייתם אומרים לי כשהייתי צעירה שאדקלם משפטים של אמא שלי לילדי הייתי בועטת אתכם רחוק רחוק. זה הדבר האחרון שרציתי להיות. אבל עם השנים והגיל, הניסיון, ההבנה וההכרה שמה שעיצב אותי היה דווקא האימהות הזו, אני מתקרבת לאמא שלי. אני יודעת שעיצבתי את האימהות שלי והיא לא דומה לגמרי לאימהות שלה. כי היא האימהות המיוחדת שלי. אבל נטועים בי עמוק שורשי האהבה שלה, ואני מעבירה אותם גם לילדי בהשלמה גדולה.
- בזכותם, אני משאירה את טביעת האצבע שלי בעולם הזה // אני יודעת כשכשאצא מהעולם הזה, אשאיר פה בירושה שלושה יהלומים נוצצים. מקווה שליטשתי אותם ככה טוב טוב, והם יגדלו להיות האנשים רחבי הלב, השמחים, הטובים והסקרנים שאני מחנכת אותם להיות. משמחת אותי הידיעה שהשארתי אחרי בעולם הזה חותם. והכי שמחה שהחותם הזה הוא בדמות הילדים האלה בדיוק.
אהבתם את הפוסט? שתפו עם חברים שאתם אוהבים במיוחד.
