איך היה היום? כיף!

– “אז איך היה בבית ספר היום?” – “כיף”. – “זהו? רק כיף? לא ראיתי אותך איזה שמונה שעות, וכל מה שיש לך להגיד לי זה שהיה לך כיף?” כל פעם השיחה הזו בשולחן האוכל מתסכלת אותי מחדש. כבר מצאתי דרכים לנסח שאלות מעמיקות, המצאתי משחקים כדי שדרכם יספרו על היום שעבר, ופיתחתי יכולות להוציא מידע בדרכים יצירתיות, ככה שהשב”כ מידי פעם בודק איתי, אם אני פנויה לעזור להם… אבל לפעמים אני חושבת, שאולי התשובה הקצרה הזו, היא תמצות של השאיפה הכי גדולה שלנו. כי בינינו, מה בעצם אנחנו רוצים בחיים? שיהיה לנו כיף. שנקום בבוקר בחיוך. שנשמח אל מול היום שמצפה לנו, שנלמד דברים חדשים ושנכיר אנשים חדשים שיפתחו לנו את הראש וירחיבו לנו את הנשמה. לפני מספר שבועות […]

הפעם, באמת עברתי את הגבול.

כבר שנים שסיני היא מין יעד לא מושג, קרוב כל כך ועם זאת, כל כך רחוק. זה המקום אליו בורחים, וממנו חוזרים קצת אחרים. סיני היא מקום, שכל מי שנזכר בו מלווה את אמירת השם באנחת נוסטלגיה, המגלמת בתוכה זכרונות של שקט וחופש וצחוק. ועם זיק של שובבות ונוסטלגיה בעיניים מגיע המשפט שמחזיר אותך אל המציאות… רגע, אבל נורא מפחיד לנסוע עכשיו לסיני. ופחד, ככה למדתי, מגיע בכל מיני צורות. הפחד הגדול ביותר שלנו הוא לא הפחד מגבהים, או הפחד מנחשים, הפחד מצלילה בים הפתוח או הפחד מהגלגל הענק בלונה פארק. הפחד הגדול שלנו הוא פשוט הפחד מהלא נודע. והדרך היחידה להתמודד עם הפחד, היא באופן משונה לא להתנגד לו, אלא פשוט להתמסר אליו. אז החלטתי להתמסר אל הפחד, ולצאת […]

היום שבו צמחו לי כנפיים

לפני חודשיים בדיוק, כחלק ממתנת יום ההולדת, ביליתי לילה באוהל בחוף הבונים, חוף שתמיד עושה לי נעים בלב ומשתיק את רעשי היומיום. מלבד השמורה היפהפיה, לגונות חוף הים השקוף והאווירה הקצת זרוקה, היו הצונחים של חוף הבונים חלק בלתי נפרד מהנוף. מידי כמה דקות קישטו נקודות צבעוניות את השמים, ואני ליוויתי אותם בעיניים משתאות ובלב רוטט, לא מאמינה שמישהו מרצונו החופשי יחליט שהוא קופץ ממטוס ועוד בדרך יהנה מהעניין. חשבתי לעצמי, שהדרך ההגיונית לחזור אל הקרקע היא באמצעות אותו מטוס שהמראת איתו ולא באמצעות חתיכת בד קשורה בכמה חוטים. מידי פעם, בעודי משתכשכת בגלי הים, אף פלטתי זעקה כשדמיינתי את הרגע שבו הם קופצים אל הלא נודע. “בחיים!!! אבל בחיים… אני לא אעשה צניחה חופשית…” מלמלתי. תמיד פחדתי מגבהים. המרחק […]

אמא חוגגת בר מצווה

ממש היום אני חוגגת בר מצווה. כבר שלוש עשרה שנה בדיוק אני אמא ואחרי כל כך הרבה זמן בתפקיד הזה אספתי איזה תובנה או שתיים… שלוש עשרה תובנות, למען האמת. זה התפקיד הכי גדול ומשמעותי בחיים // שנייה אחרי שצרחתי את נשמתי בלידה האחרונה (בלי אפידורל. המדליה בדרך, אני יודעת…) הגיח לעולם הגוזל השלישי והאחרון שלי. ובאותה שנייה, הדקות הארוכות של הכאב האיום והבלתי נתפס הזה, התחלפו באושר אדיר. והבנתי שלקחתי על עצמי בפעם השלישית את התפקיד הכי גדול, משמעותי וחשוב בעולם. אני שוב אמא. שצריכה ללמד אותו לאכול ולזחול וללכת, לרכב על אופנים ולרדוף אחרי יונים בכיכר, להתחשב בחבר ולהיות נדיב, לאהוב כל יום ולהיות שמח בחלקו. ולמרות שכבר הייתי אמא מנוסה, הרגשתי שבאותו הרגע ממש נולדה לה שוב […]

באיזה צד צריכה להיות חצי הונגריה וחצי עיראקית במלחמת התרבות של מירי רגב?

הי מירי! זוכרת אותי? שירתנו באותה תקופה בדובר צה״ל. טוב, אולי את עסוקה מידי עכשיו בפרומואים לתכנית של אייל גולן, אז אין לך זמן להיזכר. את בטח גם לא זוכרת שאני חצי עיראקית וחצי הונגריה. והאמת, שמאז שאת בתפקיד וכל הזמן מסיתה בין הצד העיראקי שלי לצד ההונגרי אני מרגישה ממש לא מאוזנת. וזה מאוד מוזר… כי עד שהגעת, לא הרגשתי שום דבר מהאפליה הזו שאת מדברת עליה, מתחושת הנחיתות שאני צריכה להרגיש. גדלתי באופן מפתיע ללא תחושת קיפוח, עליונות או נחיתות. התקדמתי בלי ״אתם ואנחנו״, לא חשבתי לזעוק לקחו לי, כי לא הרגשתי שנלקח ממני דבר. כל מה שהשגתי הצלחתי להשיג בעבודה קשה ובעשר אצבעות. ולא, אף אחד לא בדק לי בדרך אם האצבעות האלה עיראקיות או הונגריות. יש […]

חופש גדול

לחופש של ילדותי יש ריח של רוח קיץ חמה בעצי אקליפטוס. רוח ששורפת עיניים אדומות מכלור של בריכה, ומכה באף צרוב משעות רבות מידי של שמש. לחופש הזה יש צליל של פעמוני אופנים על שבילים מבטון. וצהלות של ילדים בגן שעשועים שמתקניו עשויים מברזל. זה חופש של פרפרים בבטן מרגע הקפיצה במקפצה הגבוהה, הנחיתה לתוך המים העמוקים ועד הנשימה הראשונה של האוויר. פרפרים של הצלחה. בכל שנה בחופש הגדול, היתה אימי אורזת את ארבעתינו, כמה תיקים של בגדים ואוכל, ועולה איתנו אל האוטובוס שמוביל אל הקיבוץ של הדודים של אבא, ליד הכינרת. השבוע הזה היה שיאו של החופש הגדול והתמצית של תחושתי כילדה חופשיה. הדוד הצחקן היה מחכה בחולצה שכפתוריה פתוחים, מקבל אותנו בכניסה בצהלות שמחה ובקולו הרועם קורא לדודה “הנה, סופסוף […]

לבחור באושר

אחרי שדודה שלי התגרשה, היא התגוררה עם שתי בנותיה בדירת שנייים וחצי חדרים בקומה אחרונה של בניין ישן ללא מעלית. בכל שנה, הגג שלה היה דולף ויוצר ציורים מהוהים על התקרה. שתי בנותיה היו בנות גילי וביליתי בדירתן ימים רבים בחופשות ובשבתות. בתור ילדה לא ראיתי את הרטיבות, את קוטן הדירה או את הכתמים על התקרה. כל מה שחשתי בדירה ההיא בקומה האחרונה הוא שמחת חיים, חום, צחוק ואושר גדול. המטבח של דודתי האהובה תמיד הדיף ריחות טובים של בישולים. במטבח הצר, היא היתה מגישה לי עוגת גבינה מנחמת בעודה מלטפת את ראשי, צובטת אותי צביטה הגונה ומרעיפה אהבה עלי ועל כל מי שסבב אותה. כשסיפרתי על הגירושין שלי לחברים ומכרים, לא היה אחד שהאמין. אם לכם זה קרה, זה יכול […]

תן לי מנגינה שתעלה אלי הביתה

עמדתי שם בין המוני האנשים, בהופעה החיה הזו לפני שנתיים. הרגשתי את האורות זוהרים ומאירים אותי. האנרגיה של הקהל שלחה אדוות של חום במועדון. הרגשתי בכל הגוף את רעם התופים. העוצמה של הגיטרה. הרטט של גלי הבס. והקול שלו שהתמזג עם הדמעות שלי. שרתי בקול צרוד יחד איתו. רקדתי בדמעות. התמסרתי לצלילים. קפצתי. התרגשתי. ופתאום… הבנתי את השיר. ספגתי את המילים, שקיבלו משמעות חדשה באותו הרגע ממש. הלב שלי נכנס לתוך השיר והשיר נכנס לי לתוך הלב ופשוט קיבל חיים. כאילו לפתע, נולד מחדש. מאז, אפשר לומר שדי התמכרתי. הייתי בשנתיים שחלפו בעשרות הופעות חיות. עם חברים. עם הילדים. ואפילו לבד (צורחת בהנאה את כל המילים מול רמקולי הענק). ההתמכרות הזו למוזיקה החיה. למועדון. להופעות. לשיר שנולד ומקבל חיים חדשים, גדולה ממני. זו אהבה אמיתית. […]

אלבום התמונות של הלב

הזכרונות הכי משמעותיים עבורי כילדה, נחרתו לי בזיכרון בזכות התמונות באלבום הצהוב, שדפיו כבר בלויים והתמונות מזמן נפרדו ביאוש מהדפים. בדפדוף באלבום הישן אני נזכרת בספה האדומה בסלון (מה? פעם קורדרוי היה הולך אש לספות!), את החיוך המאולץ שעשיתי למצלמה כשאמא הביאה את אחותי התינוקת מבית החולים או את הבית שגרנו בו כשהייתי בת שנה. וזה לא שאני באמת זוכרת… אבל התמונות הופכות את הכל למוחשי יותר ויוצרות תמונה שלמה של זיכרון. בזכות האלבום הזה כל הזכרונות שלי נשארים לי בראש כאילו קרו אתמול ולא בורחים לי. את המסלול שעברנו במסע של מלכת המדבר תיעדנו באלפי תמונות. הפיליפינים כל כך יפה שאי אפשר להפסיק לצלם. כל חתיכת נוף קיבלה טיפול של דוגמנית על. כל טרסת אורז נראית שונה מימין ומשמאל. […]

רגל על הגז ורגל על הברקס…

מי היה מעלה על דעתו שבתוך סובארו הפשע הצהובה עם אורגן האורות הצבעוני מאחור, יושב דווקא סבא שלי, יקה בן שמונים, ושומע בפול ווליום קול המוזיקה. אורגן האורות הצבעוני היה דולק באופן קבוע כי לסבא שלי היתה דרך משלו לנהוג – רגל אחת על הברקס ורגל אחת על הגז. בכל פעם ששם גז כדי להאיץ, רגלו השנייה היתה נוחתת בכבדות על דוושת הברקס, מאיטה אותו ומפעילה את אורגן האורות הצבעוני מאחור. רגע… לאט לאט… מה יש למהר? ולי הרי קשה עם לאט. זה תמיד נראה לי לא הקצב הנכון. לאט זה פשוט איטי מידי בשבילי. מאז שאני מכירה את עצמי הכל היה אצלי בקצב מהיר. עבדתי מגיל צעיר. התחתנתי בגיל מוקדם. התקדמתי בקריירה מהר מהר. עשיתי שלושה ילדים ושני תארים […]