ארבעים_דברים_שעשיתי_בפעם_הראשונה_בגיל_ארבעים #12 והפעם… חילופי בתים לסופשבוע אחד על אחד עם הקטנצ׳יק. לפני כמה שבועות נפלה בחלקי הזדמנות לחילופי בתים לסופשבוע, עם קרובת המשפחה האהובה של המוכשר. בית ליד אילת, עם בריכה משגעת, זה מסוג החוויות, שלא אומרים להן לא. הסתכלתי סביב. המוכשר עסוק. הגדול יצא לקורס בצופים. האמצעית מבלה לה בחו״ל. נשאר לו אחרון חביב… הגוזל הקטנצ׳יק. זה שבפנקס שלו, רשומה לי היעדרות ממסיבת סוף שנה, מלאה ברגשות אשמה. יאללה, איטס פייבאק טיים! קפצתי על ההזדמנות לזמן איכות אחד על אחת. כזה שעוד לא היה לנו מעולם. לרגע עברה לי מחשבה לטוס לאילת, אבל שחררתי אותה די מהר. חלק מהכיף במסע שכזה הוא הנסיעה עצמה. אני אוהבת לנהוג וממש אוהבת את המדבר (בכל זאת, מדובר פה במלכת מדבר בגמלאות). אני […]

והפעם… מתראיינת לפודקאסט על יזמות ואימהות. אחרי שהתפטרתי ממשרד הפרסום וטיילנו בהודו, חזרנו לארץ כדי שאוכל לסיים את לימודי התואר השני. מאחורי היו כמעט עשר שנים של עבודה כשכירה בעבודה סופר תובענית, והרגשתי שזה זמן טוב לחישוב מסלול מחדש לכיוון העצמאות, אבל עוד לא ידעתי בדיוק מה… אבטלה היתה הזדמנות נהדרת לעשות קצת עבודות פרילנס, ללמוד ולחשוב. ידעתי שיש לי שלושה חודשים של דמי אבטלה ונהניתי מקצת חופש. וככה מצאתי את עצמי, הולכת ללשכה כל שבוע, מוציאה את הפתק שמאשר עוד שבוע של אבטלה וחוזרת הביתה שמחה וטובת לב. אחרי חודש של ביקורים, הפתק לא יוצא ובמקומו אני מקבלת הודעה לעלות למעלה לפקידה. הפקידה מתבוננת בי בשמחה ואומרת ״מצאתי לך עבודה!״ היא מחזירה מבט אל המסך ומתבוננת בו שניות ארוכות, […]

והפעם… עוברת דירה לבד בפעם הראשונה בחיים. כשיש לי משימה רצינית, כשאני צריכה ״להתלבש״ על משהו, כשיש לי אתגר אמיתי, יש משהו אחד שגורם לי להרגיש שהכל אפשרי. קוקו. אני עוברת למצב ״קוקו״, אוספת את השיער ומרגישה שאני יכולה לכבוש את העולם.  כל השבוע הסתובבתי עם קוקו (להרגיש סופר וומן), חולצת מלכת המדבר (להרגיש מלכה) ודגמ״ח עבודה (סתם כדי להרגיש בנוח), כדי להצליח במקביל לארוז בית אחד, לצבוע בעצמי דלתות ומשקופים, לנקות, לסדר ולנהל שיפוץ ובנייה בבית החדש (ותוך כדי לנסות לנהל שגרת ילדים/בית/עבודה). עברנו לבית קרקע עם חצר ענקית של פעם, מלאת עצי פרי, ועליה בית ישן עם קירות שמספרים סיפור. אולי בגלל שבעצמי גדלתי בבית כזה, יש לי רגש עמוק ונוסטלגי לבתים של פעם. אני אוהבת את הבנייה […]

והפעם… נוסעת לחופשה בזנזיבר. אזהרת זנזיבר *** הפוסט הבא מכיל תמונות שעשויות לגרום לכם לפלוט אנחות, להתכווץ, להתעצבן ולסנן קללות. פוסט זה אינו מתאים לאנשים עם לב חלש, עיניים צרות או אנשים שנולדו ללא גן מפרגן. המשך הקריאה על אחריותכם בלבד. אני שונאת חורף. הנה אמרתי את זה… האפרוריות מדכאת אותי, אני סובלת מהקור, שונאת ללבוש שכבות על שכבות (ובטח להלביש לילדים) והגשם לא מרגש אותי, אלא פשוט מלחיץ אותי. אולי העובדה שנולדתי בקיץ, גורמת לי להימשך לשמש ולחום. אז קפצתי על ההזדמנות לקצר את החורף, לשבוע נוסף של קיץ. ובשבוע שעבר, כשהשמים בחלון התקדרו, ארזתי כמה בגדים קצרים ובגד ים במזוודה ויאללה, איטס טיים פור אפריקה! הגענו לזנזיבר עם קבוצה של חבר׳ה צעירים ויפים לשבוע של צלילה חופשית ויוגה. […]

כבר שנים שסיני היא מין יעד לא מושג, קרוב כל כך ועם זאת, כל כך רחוק. זה המקום אליו בורחים, וממנו חוזרים קצת אחרים. סיני היא מקום, שכל מי שנזכר בו מלווה את אמירת השם באנחת נוסטלגיה, המגלמת בתוכה זכרונות של שקט וחופש וצחוק. ועם זיק של שובבות ונוסטלגיה בעיניים מגיע המשפט שמחזיר אותך אל המציאות… רגע, אבל נורא מפחיד לנסוע עכשיו לסיני. ופחד, ככה למדתי, מגיע בכל מיני צורות. הפחד הגדול ביותר שלנו הוא לא הפחד מגבהים, או הפחד מנחשים, הפחד מצלילה בים הפתוח או הפחד מהגלגל הענק בלונה פארק. הפחד הגדול שלנו הוא פשוט הפחד מהלא נודע. והדרך היחידה להתמודד עם הפחד, היא באופן משונה לא להתנגד לו, אלא פשוט להתמסר אליו. אז החלטתי להתמסר אל הפחד, ולצאת […]

לפני חודשיים בדיוק, כחלק ממתנת יום ההולדת, ביליתי לילה באוהל בחוף הבונים, חוף שתמיד עושה לי נעים בלב ומשתיק את רעשי היומיום. מלבד השמורה היפהפיה, לגונות חוף הים השקוף והאווירה הקצת זרוקה, היו הצונחים של חוף הבונים חלק בלתי נפרד מהנוף. מידי כמה דקות קישטו נקודות צבעוניות את השמים, ואני ליוויתי אותם בעיניים משתאות ובלב רוטט, לא מאמינה שמישהו מרצונו החופשי יחליט שהוא קופץ ממטוס ועוד בדרך יהנה מהעניין. חשבתי לעצמי, שהדרך ההגיונית לחזור אל הקרקע היא באמצעות אותו מטוס שהמראת איתו ולא באמצעות חתיכת בד קשורה בכמה חוטים. מידי פעם, בעודי משתכשכת בגלי הים, אף פלטתי זעקה כשדמיינתי את הרגע שבו הם קופצים אל הלא נודע. “בחיים!!! אבל בחיים… אני לא אעשה צניחה חופשית…” מלמלתי. תמיד פחדתי מגבהים. המרחק […]

לחופש של ילדותי יש ריח של רוח קיץ חמה בעצי אקליפטוס. רוח ששורפת עיניים אדומות מכלור של בריכה, ומכה באף צרוב משעות רבות מידי של שמש. לחופש הזה יש צליל של פעמוני אופנים על שבילים מבטון. וצהלות של ילדים בגן שעשועים שמתקניו עשויים מברזל. זה חופש של פרפרים בבטן מרגע הקפיצה במקפצה הגבוהה, הנחיתה לתוך המים העמוקים ועד הנשימה הראשונה של האוויר. פרפרים של הצלחה. בכל שנה בחופש הגדול, היתה אימי אורזת את ארבעתינו, כמה תיקים של בגדים ואוכל, ועולה איתנו אל האוטובוס שמוביל אל הקיבוץ של הדודים של אבא, ליד הכינרת. השבוע הזה היה שיאו של החופש הגדול והתמצית של תחושתי כילדה חופשיה. הדוד הצחקן היה מחכה בחולצה שכפתוריה פתוחים, מקבל אותנו בכניסה בצהלות שמחה ובקולו הרועם קורא לדודה “הנה, סופסוף […]

אחרי שדודה שלי התגרשה, היא התגוררה עם שתי בנותיה בדירת שנייים וחצי חדרים בקומה אחרונה של בניין ישן ללא מעלית. בכל שנה, הגג שלה היה דולף ויוצר ציורים מהוהים על התקרה. שתי בנותיה היו בנות גילי וביליתי בדירתן ימים רבים בחופשות ובשבתות. בתור ילדה לא ראיתי את הרטיבות, את קוטן הדירה או את הכתמים על התקרה. כל מה שחשתי בדירה ההיא בקומה האחרונה הוא שמחת חיים, חום, צחוק ואושר גדול. המטבח של דודתי האהובה תמיד הדיף ריחות טובים של בישולים. במטבח הצר, היא היתה מגישה לי עוגת גבינה מנחמת בעודה מלטפת את ראשי, צובטת אותי צביטה הגונה ומרעיפה אהבה עלי ועל כל מי שסבב אותה. כשסיפרתי על הגירושין שלי לחברים ומכרים, לא היה אחד שהאמין. אם לכם זה קרה, זה יכול […]