והפעם… נוסעת לחופשה בזנזיבר.
אזהרת זנזיבר ***
הפוסט הבא מכיל תמונות שעשויות לגרום לכם לפלוט אנחות, להתכווץ, להתעצבן ולסנן קללות. פוסט זה אינו מתאים לאנשים עם לב חלש, עיניים צרות או אנשים שנולדו ללא גן מפרגן. המשך הקריאה על אחריותכם בלבד.
אני שונאת חורף. הנה אמרתי את זה… האפרוריות מדכאת אותי, אני סובלת מהקור, שונאת ללבוש שכבות על שכבות (ובטח להלביש לילדים) והגשם לא מרגש אותי, אלא פשוט מלחיץ אותי. אולי העובדה שנולדתי בקיץ, גורמת לי להימשך לשמש ולחום. אז קפצתי על ההזדמנות לקצר את החורף, לשבוע נוסף של קיץ. ובשבוע שעבר, כשהשמים בחלון התקדרו, ארזתי כמה בגדים קצרים ובגד ים במזוודה ויאללה, איטס טיים פור אפריקה!
הגענו לזנזיבר עם קבוצה של חבר׳ה צעירים ויפים לשבוע של צלילה חופשית ויוגה. המוכשר ואני העלינו את ממוצע הגילאים ואת ממוצע הקמטים בכמה רמות. חבר׳ה צעירים, שסיימו תואר, שרק השתחררו, בין עבודות, שהכל פתוח בפניהם ורק רוצים לטרוף את החיים. הקצב, האינטנסיביות וההישגיות שמניעה ומזיזה אותנו בארץ, מפנה בשבוע הזה מקום להקשבה לגוף, לנשימות, ללב ולנפש. קצב ההליכה משתנה. קצב הדיבור נרגע. גם את היוגה וגם את הצלילה החופשית עושים לאט, לא מהר. הכל תלוי בנשימה, בהירגעות ובהקשבה לגוף.
ביום השני נתפסו לי השרירים ברגל. קפצתי קצת יותר מידי במסיבת הבריכה בלילה הקודם. קמתי עם שרירי תאומים מכווצים לגמרי. כל צעד היה כואב. אין מה לדבר בכלל על ללכת מהר.
כאילו הגוף שלי אמר לי, חכי רגע. זה לא זמן למהר.
הקצב פה אחר.
וככה מצאתי את עצמי הולכת לאט בשבילים הירוקים של הריזורט, מזדחלת לאיטי על רצועת החוף הלבנה לצד הילדים המקומיים שמלווים אותך לכל מקום, ומדדה בנחת בכניסה למי הטורקיז.
הגוף שלי נתן לי הזדמנות, להאט את הקצב ולהתבונן מסביב באי המופלא הזה.
זנזיבר היא אי מלא ניגודים. שחורים ולבנים. גאות ושפל. עושר ועוני. רעש ושקט. מהר ולאט. והשבוע הזה בזנזיבר לימד אותי להקשיב לאט לאט לגוף שלי. הוא יודע הכי טוב מה נכון בשבילו.
מסקנות:
לא לקפוץ יותר מידי במסיבות בריכה… את לא בת עשרים וחמש.
תובנת גיל ארבעים:
איזה כיף שאני לא בת עשרים וחמש יותר!
מה אני לוקחת מהחוויה:
הכל פה כל כך יפה, מעל ומתחת למים. צריך רק לעצור ולהתבונן.
