כבר שנים שסיני היא מין יעד לא מושג, קרוב כל כך ועם זאת, כל כך רחוק. זה המקום אליו בורחים, וממנו חוזרים קצת אחרים. סיני היא מקום, שכל מי שנזכר בו מלווה את אמירת השם באנחת נוסטלגיה, המגלמת בתוכה זכרונות של שקט וחופש וצחוק. ועם זיק של שובבות ונוסטלגיה בעיניים מגיע המשפט שמחזיר אותך אל המציאות… רגע, אבל נורא מפחיד לנסוע עכשיו לסיני.
ופחד, ככה למדתי, מגיע בכל מיני צורות. הפחד הגדול ביותר שלנו הוא לא הפחד מגבהים, או הפחד מנחשים, הפחד מצלילה בים הפתוח או הפחד מהגלגל הענק בלונה פארק. הפחד הגדול שלנו הוא פשוט הפחד מהלא נודע. והדרך היחידה להתמודד עם הפחד, היא באופן משונה לא להתנגד לו, אלא פשוט להתמסר אליו.
אז החלטתי להתמסר אל הפחד, ולצאת למסע ראש השנה בסיני.
את מעבר הגבול עשינו עם עשרות ישראלים על ילדיהם, סבתותיהם ועגלותיהם שהחליטו גם הם לבלות את החג בצידו השני של הגבול (אמנם זה לא בדיוק החג שלהם, אבל כל סיבה למנוחה היא סיבה ראויה). ואחרי כמעט שלוש שעות המתנה בתורים בצד הישראלי וחצי שעה בצד המצרי הגענו אל אדמת סיני (כמעט נישקנו את האדמה, אבל פחדנו שזה יהיה קצת בולט…).
את הנהג שהזמנו מראש מצאנו ממש מהר, פשוט קראנו בשמו וחמישה מצרים אמרו: זה אני! אחרי עוד שתי דקות של בירורים הסתבר לנו שהנהג שלנו מחכה לעוד שני ישראלים וביקש מאיתנו להמתין ממש כמה דקות במסעדה שליד, כי כבר יוצאים. שמחים שהכל מתקתק לנו כמו שתכננו, עשינו בדיוק כמו שהוא אמר. ואחרי שעתיים של המתנה, לעוד חמישה ישראלים, בסככה עם מקרר שתיה, הבנו שאנחנו צריכים לעבור מהר לזמן סיני ולשנות את ההגדרות במערכת.
נסענו במונית המקרטעת מלאת הישראלים, על כביש חדש וסלול בדרכים שהציתו את הזכרונות. החופים הבתוליים, המלונות הנטושים על קו החוף, הלגונה הכחולה והכפרים המוכרים. נשמנו עמוק לריאות את אוויר החופש ונשפנו את אוויר השגרה. הגענו אל ראס בשעות אחר הצהרים המוקדמות. אל קרני שמש שמלטפות באור של סוף יום את המים ואת החושות, את הסירות על קו החוף ואת שמשיות הקש. זו היתה הנסיעה ממנה חששתי לפני שירדנו לסיני. לא ידעתי מי יקח אותנו מהגבול ואם יחליט לחטוף אותנו בדרך ולמסור אותנו לדאעש. מסתבר שהכל הלך כמתוכנן ועדיין היינו בחיים.
חופשה בסיני היא חופשת בטלה במשרה מלאה. חופשה של הסתפקות במועט, של שלווה פנימית ושל שקט. חופשה בה שיעמום היא לא מילה גסה. ובהייה בים או בכל דבר אחר היא ממש סוג של הכרח. העשייה היחידה היא התהלכות איטית ומדודה אל הים ובחזרה, שוטטות בין החופים והרמת היד להזמין משהו לאכול (לא כי את רעבה, אלא כי את חושבת שעוד שעה בערך תהיי רעבה…). בחורה כמוני, שצריכה אקשן וחיה בטורים גבוהים רוב הזמן, לא מוצאת הרבה זמן להשתעמם. תמיד יש עוד משימה, עוד מטלה, עוד סידור שצריך לעשות או עוד מייל לענות עליו. גיליתי שלהכניס קצת שיעמום לחיים יכול להיות דבר מעניין ביותר. פתאום יש זמן להקשיב למחשבות והשקט מאפשר התבוננות בחיים שלנו, קצת מבחוץ.
הרבה שנים הפחד ניהל אותי. הכתיב את התנהלותי וסלל לי את הדרך. מנע ממני לעשות דברים מסוימים והפריע לי להגשים את הדברים שאני אוהבת. ופחד זה טוב, אני בעדו. הוא טוב כי הוא גורם לנו להגן על עצמנו, הוא גורם לנו להיות עם הרגליים על הקרקע, הוא טוב כי הוא גורם לנו להציל את עצמנו ברגעי סכנה. אנחנו רק צריכים לבחור כמה מקום אנחנו נותנים לפחד בחיים שלנו ומה הגבולות שבהם הפחד שלנו צריך לחיות.
בראש השנה הזו, עברתי את הגבול והחלטתי לא לתת לפחד יותר לנהל אותי.
תמונות של “יואו, איך אני מת.ה על סיני” ממש פה למטה >>
