לפני חודשיים בדיוק, כחלק ממתנת יום ההולדת, ביליתי לילה באוהל בחוף הבונים, חוף שתמיד עושה לי נעים בלב ומשתיק את רעשי היומיום. מלבד השמורה היפהפיה, לגונות חוף הים השקוף והאווירה הקצת זרוקה, היו הצונחים של חוף הבונים חלק בלתי נפרד מהנוף.
מידי כמה דקות קישטו נקודות צבעוניות את השמים, ואני ליוויתי אותם בעיניים משתאות ובלב רוטט, לא מאמינה שמישהו מרצונו החופשי יחליט שהוא קופץ ממטוס ועוד בדרך יהנה מהעניין. חשבתי לעצמי, שהדרך ההגיונית לחזור אל הקרקע היא באמצעות אותו מטוס שהמראת איתו ולא באמצעות חתיכת בד קשורה בכמה חוטים. מידי פעם, בעודי משתכשכת בגלי הים, אף פלטתי זעקה כשדמיינתי את הרגע שבו הם קופצים אל הלא נודע. “בחיים!!! אבל בחיים… אני לא אעשה צניחה חופשית…” מלמלתי.
תמיד פחדתי מגבהים. המרחק מהקרקע הבטוחה עושה לי פרפרים בבטן וסחרחורת קלה. הפנים שלי הופכות קצת חיוורות והמוח שלי כמו מתנתק לו אל חלום, כדי לא להתמודד עם החרדה שבהתבוננות למטה.
ואז חברים טובים החליטו שהמתנה פורצת הפחד שלי תהיה דווקא צניחה חופשית. כבר חודשיים שכרטיס המתנה יושב אצלי בארנק. ואני מתבוננת עליו ברגשות מעורבים. מצד אחד מתה לנצח את הפחד הזה, מצד שני – מתה מפחד!
באופן ספונטני, החלטתי מהיום למחר לקבוע זמן לצניחה. ידעתי שאם אקבע לעוד חודש, פשוט אקבל רגליים קרות, ואספור את הימים בחרדה מתמשכת. ספונטני זה הכי טוב. אין זמן לחשוב. אין זמן לפחד.
ובאמת לא פחדתי.
לא פחדתי כשהתקרבנו אל חוף הבונים והתחלנו לראות את הנקודות הצבעוניות.
לא פחדתי כשנכנסנו אל המתחם המגודר ואנשים בסרבלים כבר המחישו לי שזה אמיתי.
לא פחדתי כשמילאתי את הטפסים ואישרתי מילים כמו “מסוכן” “בלתי הפיך” ו”נזק”.
לא פחדתי כשתירגלנו את התנוחה בה אנחנו קופצים מהמטוס על הספסלים מתחת לסככה.
לא פחדתי בכלל.
עד שעלינו למטוס.
כל הדרך למעלה אל העננים המדריך המהמם שלי, שהיה רוחני ומדליק במידה שווה (וגם חתיך, למי שקרא את הפוסט הקודם בעניין), ניסה לעודד אותי, להכניס בי אנרגיות טובות, סיפר, צילם, צחק ועשה שטויות, הכל כדי שאני ארגע. בוא נאמר בעדינות, שהוא לא הצליח. את הפרצוף המבועת שלי כשהתיישבנו על מדרגת המטוס והאוויר הקר צינן את פני תיעדו שתי מצלמות לפחות.
שניה לפני שהתקדמנו אל כבש המטוס הפתוח, לחשתי לו, תשמור עלי כי מעכשיו אני שלך. והתמסרתי לגמרי.
שנינו ישובים על קצה המטוס, הרגליים מתנדנדות להן בחוץ. המבט פונה מעלה אל השמים ולא רואים את הקרקע (טריק טוב, כי אם הייתי רואה את הקרקע יש מצב שהייתי עושה אחורה פנה). וברגע אחד של תנופה, נוטשים את המטוס ומתהפכים אל השמים.
כמה שניות במהירות של 200 קמ”ש בין שמיים וארץ, וכל מה שיוצא מהפה זה ואוווווווווו אחד ארוך ועמוק, בקול פנימי שלא היכרתי. האדרנלין ממלא כל נקבובית בעור, הבטן מתהפכת מהתרגשות וההבנה שאני בשמים פשוט מעיפה את הראש.
אחרי כמה שניות של תעופה באדרנלין מטורף, נפתח המצנח והשקט של השמיים ממלא את הלב. זו שלווה אדירה ותחושת אושר גדולה שמשתלטת על הגוף והנשמה.
אני יכולה להגיד באופן חד משמעי וברור שהצניחה הזו היא הדבר הכי כיפי שעשיתי בחיים, ומבינה שהפחד שלי היה חלק אינטגרלי מהחוויה, והפך אותה לחוויה שלמה. תחושת ההתגברות על הפחד, הניצחון על החרדה ופריצת הגבולות הפכה בשמיים לחווית אקסטזה אחת גדולה.
הרגשתי שיש לי כנפיים. שאני באמת יכולה לעוף גבוה. ואני פשוט לא מפחדת יותר.
אז מי בא איתי לצנוח שוב?
***
תודה גדולה למוכשר שלי, שליווה אותי את כל הדרך, וברגע ספונטני החליט שהוא עולה איתי גם למעלה לאוויר.
הפכת את החוויה הזו ליותר גדולה ממה שיכולתי לדמיין.
+++ קצת עפה על עצמי +++
+++ לא מאמינה שאני עושה את זה לעצמי +++
+++ חמסה חמסה, איזה טירוף! +++
+++ מייבשת את הלק +++
+++ אני אשכרה יכולה לעוף! +++
+++ אוי לא… הנה זה מגיע! +++
+++ מה, כבר נגמר? מתי עושים שוב? +++
