ביום חמישי, לקחתי נשימה עמוקה והתנתקתי מהאנרגיות האלה, לטובות התחברות למוזיקה, בסדנת דיג׳יי שקיבלתי במתנה. התחלתי להכין את הסט שלי, עם השירים שאני אוהבת, ברגליים יחפות ועם וייב של מסיבה, והרגשתי שאני מגרשת את האנרגיות הקשות ומזמנת לי אנרגיות קלילות וטובות.
הספקתי ליהנות בדיוק שעה, כשקיבלתי הודעה שהבת שלי לא מרגישה טוב, והם בדרך למיון.
בשנייה, נכנסתי שוב לסחרחורת.
תוך כמה דקות הייתי בוולפסון (יש לנו כרטיס מועדון במיון ילדים) והמוסיקה שהתנגנה לה לפני שעה קלה בראש שלי, נעלמה לקול צפצופי המוניטור ורעשי הרקע של בית החולים, למשך יומיים וחצי של אשפוז.

אולי זו סחרחורת של הימים האחרונים של סוף שנה. שנה מדהימה, שהיתה טובה אלי כל כך ועכשיו אומרת: חכי, עוד לא סיימתי איתך… יש לנו עוד כמה מתקנים בלונה פארק הזה של החיים, שעוד לא ניסית.
מצאנו בשבילך מתקן שיהפוך לך את הבטן מפחד, מתקן מדהים שיזכיר לך מה חשוב באמת, מתקן חדש שיבדוק את קור הרוח שלך, מתקן מיוחד שיבדוק כמה את מאמינה באהבה, ומתקן אחרון חביב שיוודא שאת יכולה לעמוד בכל המתח הזה ולהישאר עם חיוך.

אז אני עולה על כל המתקנים בלונה פארק, עם חיוך ואנרגיות של מוזיקה ומרשה לעצמי להסתובב הכי חזק והכי מהר שאני יכולה.
מקסימום… אני אקבל קצת סחרחורת.

מסקנות:
כל הקלישאות נכונות…האדם מתכנן ואלוהים צוחק. מה שלא הורג, מחשל. הכי חשוב זה הבריאות.

תובנת גיל ארבעים:
לחיות את הרגע. כאן ועכשיו.

מה אני לוקחת מהחוויה:
מוזיקה זה התרופה של החיים שלי.