ארבעים דברים שעשיתי בפעם הראשונה בגיל ארבעים #5

והפעם… נוסעת לבד לחופשה באי בודד.

יש לי עשרות החתמות דרכון של ביקורת הדרכונים בקפריסין. בשנים האחרונות ביליתי פה לא מעט. עבודה משולבת בחופשה. חופשה עם הילדים והמשפחה. והרבה נסיעות עבודה. במשך שנתיים וחצי טסתי ללימסול פעמיים בחודש, כדי לעבוד. ברוב הפעמים נסעתי עם חברים לעבודה, אבל הגעתי לפה לא מעט פעמים, לבד. מתורגלת בשעות ההמתנה הארוכות, בהתכנסות בתוך עצמי בטיסות, בלאכול לבד במסעדות או לשתות כוס יין לבד, בבר של שדה התעופה.
אבל זו הפעם הראשונה שנסעתי לקפריסין לחופשה לבד.
בלי מחויבות לפגישות.
בלי חברים.
בלי ילדים.
בלי המוכשר.
לבד.
לקחתי את עצמי איתי. שני ספרים. מזוודה עם בגד ים וכמה בגדים ויצאתי אל האי שלי.
כמה אני אוהבת את האי הזה. יש בו שלווה ורוגע. נופים שמשלבים בין הרי יהודה ומכמורת באותה התמונה. והרבה ים. מכל מקום. מחכה בכל פינה. מציע מרחבים ושקט אינסופי.

יש לי יחסים מורכבים עם השקט. מצד אחד אני זקוקה לו כמו אוויר לנשימה. נכספת לשקט, בשביל השפיות ומילוי המצברים. החיים שלי כל כך דינמיים, שהם מחייבים עצירה לנשימה. בדיוק כמו ביוגה, שבין תנוחה אחת לאחרת, עוצרים, נחים ולוקחים נשימה עמוקה.
מצד שני, יותר מידי שקט יוצר אצלי חוסר שקט. אני יודעת שמחכים לי כמה ימים ארוכים בלי הילדים, וחוסר המנוחה שלי נכנס לפעולה.

בכל שנה, כמתנת ראש השנה הייתי עושה אלבום משפחתי של התמונות שלנו מכל השנה ומעניקה אותו במתנה להורים. בשנה הראשונה אחרי שהתגרשנו, מלאת רצון טוב, התיישבתי להכין את האלבום. התפנו לי כמה ימים של שקט בראש השנה, ואפילו קיבלתי תמונות מהזמן בו הילדים היו עם החצי השני. סידרתי את התמונות יפה, בררתי אותן אחת אחת, וניסיתי להרכיב אלבום מהזמן של הילדים איתו ומהזמן של הילדים איתי.
ולא הצלחתי.
כי פשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות.
השקט הרועם שהיה בבית בימים האלה בלעדיהם וההבנה שמחצית מהזמן שלהם, הילדים שלי לא מבלים איתי, שברה לי את הלב. ההבנה שהזיכרונות שלהם מחולקים מעכשיו לשניים, בגלל הבחירות שאנחנו עשינו, היתה קשה מנשוא.

השנה בפעם הראשונה, הצלחתי לעשות אלבום, אבל עוד לא הצלחתי להתרגל לשקט הנוכח, שמשאירים הילדים שלי, כשהם לא איתי.
אז ברחתי מהשקט של הבית. לשקט של האי.
הייתי זקוקה לאי בודד. למקום שיזרים לי קצת שקט טהור ולא מעורבב בזכרונות, ישר לורידים. מקום לנקות בו את הראש ולפתוח את הנשמה.
טיילתי, נחתי, שחיתי, כתבתי, התפייסתי, ראיתי סדרה, עשיתי קצת שופינג, התעוררתי לזריחה, שתיתי יין בשקיעה.
והכל… בשקט, בשקט.

מסקנות:
שקט זה כמו שריר. הוא צריך מתיחה לפני שמשתמשים בו. ואני לומדת להשתמש בשריר השקט שלי.

תובנת גיל ארבעים:
איך לא עשיתי את זה קודם?

מה אני לוקחת מהחוויה:
שקט זה מעולה ליומיים. יאללה, בלאגן!!

Comments

comments

Dikla