בפעם הראשונה בגיל ארבעים לקחתי ילדה אחת מתוך השלישייה שלי ונסעתי איתה לחו״ל.
אף פעם עוד לא הייתי צריכה לבחור בין שלושת המהממים, ולצאת לטיול של אחת על אחת. חברים הזמינו אותנו לשיט בקרואטיה, וחשבתי שזו הזדמנות לפרגן לה על שנה של השקעה בלימודים. אין לה בת מצווה. או יומולדת. או סיבה מיוחדת נראית לעין. סתם חופשה. ידעתי שזיו תהיה הפרטנרית הכי מדהימה שאוכל למצוא לטיול כזה. אבל לא ידעתי עד כמה.
בזמן שלי, כאמא שמגדלת לבד, אני נאלצת לחלוק את תשומת הלב באופן קבוע לשלושה. אין עם מי לחלוק את תשומת הלב וכל ילד רוצה את החלק שלו. בכל שבוע אחד מהם מבקש זמן לבד. רק שנינו. כי נמאס לו כבר לחלוק אותי עם האחים שלו.
ואני כל כך מבינה את הצורך הזה שלהם, להיות לבד רק שנינו. להתבונן לי בעיניים. לשוחח איתי בנחת מבלי שאני עסוקה בעבודה או בארוחת הערב או בלהקפיץ את אחד האחים לחוג. גם אני לפעמים מתעייפת מהתפעול ורוצה סתם ככה… פשוט להיות איתם. ברגע אחד אינטימי, קטן ונינוח.
והשבוע הזה אני בפול טיים אמא לאחת. עם הזמן איכות הכי איכותי שיש. עם הרבה רגעים אינטימיים של ביחד. אנחנו כבר שבוע שלם יחד על סירה, עם עוד משפחה ואני מוצאת את עצמי מתרגשת מהגילויים על הילדה שגדלה לי.
שבוע מלא בחוויות ים, לילדה שאוהבת כל כך את הים זה שילוב מושלם. תנו לה לצלול, לקפוץ למים, לשחות, לשרנקל או לגלוש ועשיתם אותה מאושרת. וכשאני רואה אותה עצמאית, בטוחה בעצמה וחסרת פחד מהים, זה מפוצץ לי את הלב וגורם לי לגאווה גדולה.
ולצד הגילויים על הילדה שגדלה לי. גיליתי השבוע מחדש את הקצב של הים.
לכל דבר בים יש זמן משלו. יש זמן רגוע. ויש זמן לאקשן. יש זמן לארוחות שוות. ויש זמן לסאפ. יש זמן לרדת למפרץ לשנרקל. ויש זמן לקחת סירת מנוע אחרי הדולפינים. יש זמן לקרוא ספר ויש זמן סתם לשבת על הגג ולבהות באיים הפסטורלים. יש זמן להתחבק ליד ההגה, ויש זמן ליהנות ממסעדה טובה באחד המפרצים היפהפיים.
והסימן הכי טוב לכך שלחיים בים יש זמן משל עצמם, הוא העובדה שמזה הרבה זמן, הצלחתי פשוט לאבד תחושה של זמן.
מסקנות:
אין לי מחלת ים. השינה בחדר ביאכטה הרבה פחות קלסטרופובית ממה שחשבתי. האוכל בים יוצא יותר טעים מביבשה.
תובנת גיל ארבעים:
גיליתי אהבה חדשה. לשיט. לים. למרחב.
מה אני לוקחת מהחוויה:
גאווה גדולה על הילדה שלי ועל האישה שהיא תגדל להיות.
*** תודה ענקית למשפחת בדור. זה היה שבוע שלא נשכח לפחות עוד ארבעים שנה.